לפני 4 שנים. 6 באפריל 2020 בשעה 8:47
"הסבלנות מרה, אך פירותיה מתוקים" אמר לפני רוסו אחר ויותר חכם*.
ובכל יום שעובר, טעמם המר כלענה של הסבלנות והבידוד החברתי ממלא את פי, כובש בלוטת טעם אחר בלוטת טעם.
הצורך במגע מטריף את לילותי וגורם לי להסתובב בלילות ברחבי הבית.
ובכל יום בבוקר, אני מחייך יותר.
האם אני מזוכיסט? כן,קצת.
אבל לא בגלל זה אני מחייך.
אני מחייך כיוון שלמרות חוסר הוודאות והעובדה שאין ביטחון בכלום - יש בי אמונה.
אני מאמין שכל יום שעובר מקרב את הרגע שבו תשוקותיי יפגשו את רגלייה, געגועי את ידיה ועיני את עיניה.
וזה יהיה מתוק מדבש.
* ז'אן זק, שאגב היה קרוב משפחה – בן דוד של סבא שלי? אח של סבא שלו -בן אחיו
