דפיקה על הדלת. אביטל הזמינה אותו לבוא אליה. הם נפרדו, אבל היא היתה חייבת לראות אותו עוד פעם אחת, אחרונה. היא יודעת שכל פגישה מכאיבה, אבל כנראה שהיא אוהבת להכאיב לעצמה. היא פותחת את הדלת. אבל הוא לא בא אליה לבד. הוא הביא איתו את ענבל, ענבל עם הגוף המושלם...

"תבואי עם שימלה. אבל רק עם שימלה." רק שמעתי את זה והופיע רגש בלתי מובן של פחד וחרמנות. איפה לעזאזל אני אמצא שימלה? ואיך אני אראה עם שימלה ובלי שום דבר מתחת?...

ראיתי אותה במועדון דחוס אנשים. ידעתי מי זו. כולם ידעו. אבל היא כמובן לא הכירה אותי. ישבתי כל כך קרוב אליה אבל כל כל פחדתי להתחיל לדבר איתה...

היא מרגישה אותו לידה, את חום גופו, את נשימתו לידה. היא לא זוכרת איפה היא. לאט לאט הזיכרונות שבים אליה. היא מנסה להסתובב, לגעת בו, אבל מגלה שהיא קשורה...

החדר היה מוכן לבואה, הנרות שדלקו כבר כמה שעות, אזיקים מחוברים לכל ארבעת קצוות המיטה, כיסוי העיניים, הקיין מונח ליד המיטה ותיבת ההפתעות של אדונה...

הוא בא אלייה לעבודה, מציץ בה מהצד. הוא מביט בה והיא לא רואה אותו. הוא יודע שהיא שלו ורק שלו, אבל הוא לא ראה אותה כבר הרבה זמן...