האם הבודהא אהב ספנקינג?
מאת phoenix_remind(מתחלף)
20 באוגוסט 2007
דרכו של הבודהא היא דרך קשה. היא רצופה מכשולים רבים וסכנות ודורשת נחישות ואימונים בלתי פוסקים. אפילו לבודהא עצמו נדרשו אינספור גילגולים בכדי להגיע להארה מתחת לעץ הבודהי.
על אף שאנשי כת הזן בודהיזם טוענים כי טבע הבודהא הוא טבעו האמיתי והמקורי של האדם רובנו איננו מבינים את דרכו. במאמר זה אנסה להראות מדוע לאנשי קהילת הבדסמ יותר קל יותר להבין את עקרונות הבודהיזם.
עד כמה שידוע (לי לפחות) לא עסק הבודהא בבדסמ. גם בלילה האחרון לפני שהואר עת ניסו כל שדי השאול בפיקודו של מארה להניאו מדרכו הבודהא לא התפתה להפליק לישבניה של שדונה יפהפיה וגם לא להזדחל לרגליה ככלבלב מובס.
לאחר ההארה נדד הבודהא למשך שנים ברחבי הודו והרצה על דרכו. דרשות אלו נשתמרו לאורך אלפי שנים ונוספו עליהן הררים של פרשנויות וכתבים נלווים. אולם עיקרי התורה נתונים בארבע עקרונות חשובים ופשוטים. אלו נקראים "ארבע האמיתות הנאצלות".
האמת הנאצלה הראשונה היא: החיים הם סבל.
האמת הנאצלה השנייה היא: מקור הסבל הוא תשוקותינו לדברים מסוימים ודחייתנו מאחרים.
האמת הנאצלה השלישית היא: אם ניפטר מרצונות אלו ניפטר מהסבל.
האמת הנאצלה הרביעית היא: הדרך להיפטר מהסבל היא הדרך בעלת שמונה החלקים.
העקרונות שאמורים להיות הכי ברורים לאלו שעוסקים בבדסמ הם השני והשלישי.
אנו עוסקים באופן בלתי פוסק ברדיפה אחרי דברים המסבים לנו עונג ובריחה מאלו הגורמים לנו אי-נוחות. אנחנו לא אוהבים ללכת לרופא שיניים (זה כואב), או להתעמת עם הבוס (זה משפיל), או להסתובב בחליפת דונלד דק בתל-אביב באמצע הקיץ (זה חם, מגעיל, מלוכלך ומבזה).
אך כל מי שחווה סשן מוצלח יודע שכאב והשפלה לא בהכרח גורמים לסבל. למעשה ישנה הפרדה חדה בין השניים. למרות שמקובל לעשות השוואה בין כאב או השפלה לסבל ברור, במיוחד לאנשי הבדסמ, שזה כלל אינו המצב. הכאב או ההשפלה גורמים לסבל רק בסיטואציות אותן אנו מסווגים כלא רצויות. אני לא הולך על עננים וכותב על תור מוצלח אצל רופאת השיניים, ולא משנה כמה המקדחה שלה רוטטת. זה לא ידליק אותי. לעומת זאת סשן עם הדומית החביבה עלי והשוט החדש שלה יכול לעשות לי את היום, וגם כמה ימים אחר כך. מה בעצם ההבדל בין הכאב ממקדחת רופאת השיניים ובין הכאב מהצלפת השוט? מדוע אחד עדיף על השני? במצבים בהם כאב אינו דבר רצוי אנו נוטים להשוות בינו לבין סבל מבלי להבחין שהכאב והסבל נפרדים. נפרדים לחלוטין.
הכאב גורם לסבל כי אני לא מעוניין בכאב במצב מסוים. יותר נכון אולי להגיד שאני גורם לכאב להיות מקור לסבל, ולכן גם הכוח בידי לגדוע את הסבל. בכסא של רופאת השיניים סיווגתי את הכאב כחוויה לא רצויה ואני מעוניין שייגמר מהר ככל האפשר. אני מתאמץ בכל נימי נפשי, עד כדי כך שכל הגוף שלי מתכווץ, לדחוק החוצה את הכאב. וזה מקור הסבל, לא הכאב עצמו אלא התגובה אליו. הניסיון לדחות אותו מעלי. ולהיפך כמובן. אם עברתי סשן מוצלח ועכשיו הדומית שלי לא מוכנה יותר לסשן אותי כי היא הלכה לשחק עם עבד אחר הסבל נגרם כי נמנע ממני התענוג שבכאב אליו אני כל כך מייחל.
לכן בפעם הבאה שאתם חווים כאב, כאב של דיכאון או כאב של כעס או כאב של הצלפה או של מכה, נסו, רק לרגע, לראות מהיכן באה התגובה והאם הכאב הוא באמת גורם הסבל. אולי אפשר לנתק את הכאב מהסבל. אולי אפשר להבין את הכאב הגופני או הנפשי במשהו טבעי שיחלוף ולא כחלק מבור שאין ממנו יציאה.
על אף שאנשי כת הזן בודהיזם טוענים כי טבע הבודהא הוא טבעו האמיתי והמקורי של האדם רובנו איננו מבינים את דרכו. במאמר זה אנסה להראות מדוע לאנשי קהילת הבדסמ יותר קל יותר להבין את עקרונות הבודהיזם.
עד כמה שידוע (לי לפחות) לא עסק הבודהא בבדסמ. גם בלילה האחרון לפני שהואר עת ניסו כל שדי השאול בפיקודו של מארה להניאו מדרכו הבודהא לא התפתה להפליק לישבניה של שדונה יפהפיה וגם לא להזדחל לרגליה ככלבלב מובס.
לאחר ההארה נדד הבודהא למשך שנים ברחבי הודו והרצה על דרכו. דרשות אלו נשתמרו לאורך אלפי שנים ונוספו עליהן הררים של פרשנויות וכתבים נלווים. אולם עיקרי התורה נתונים בארבע עקרונות חשובים ופשוטים. אלו נקראים "ארבע האמיתות הנאצלות".
האמת הנאצלה הראשונה היא: החיים הם סבל.
האמת הנאצלה השנייה היא: מקור הסבל הוא תשוקותינו לדברים מסוימים ודחייתנו מאחרים.
האמת הנאצלה השלישית היא: אם ניפטר מרצונות אלו ניפטר מהסבל.
האמת הנאצלה הרביעית היא: הדרך להיפטר מהסבל היא הדרך בעלת שמונה החלקים.
העקרונות שאמורים להיות הכי ברורים לאלו שעוסקים בבדסמ הם השני והשלישי.
אנו עוסקים באופן בלתי פוסק ברדיפה אחרי דברים המסבים לנו עונג ובריחה מאלו הגורמים לנו אי-נוחות. אנחנו לא אוהבים ללכת לרופא שיניים (זה כואב), או להתעמת עם הבוס (זה משפיל), או להסתובב בחליפת דונלד דק בתל-אביב באמצע הקיץ (זה חם, מגעיל, מלוכלך ומבזה).
אך כל מי שחווה סשן מוצלח יודע שכאב והשפלה לא בהכרח גורמים לסבל. למעשה ישנה הפרדה חדה בין השניים. למרות שמקובל לעשות השוואה בין כאב או השפלה לסבל ברור, במיוחד לאנשי הבדסמ, שזה כלל אינו המצב. הכאב או ההשפלה גורמים לסבל רק בסיטואציות אותן אנו מסווגים כלא רצויות. אני לא הולך על עננים וכותב על תור מוצלח אצל רופאת השיניים, ולא משנה כמה המקדחה שלה רוטטת. זה לא ידליק אותי. לעומת זאת סשן עם הדומית החביבה עלי והשוט החדש שלה יכול לעשות לי את היום, וגם כמה ימים אחר כך. מה בעצם ההבדל בין הכאב ממקדחת רופאת השיניים ובין הכאב מהצלפת השוט? מדוע אחד עדיף על השני? במצבים בהם כאב אינו דבר רצוי אנו נוטים להשוות בינו לבין סבל מבלי להבחין שהכאב והסבל נפרדים. נפרדים לחלוטין.
הכאב גורם לסבל כי אני לא מעוניין בכאב במצב מסוים. יותר נכון אולי להגיד שאני גורם לכאב להיות מקור לסבל, ולכן גם הכוח בידי לגדוע את הסבל. בכסא של רופאת השיניים סיווגתי את הכאב כחוויה לא רצויה ואני מעוניין שייגמר מהר ככל האפשר. אני מתאמץ בכל נימי נפשי, עד כדי כך שכל הגוף שלי מתכווץ, לדחוק החוצה את הכאב. וזה מקור הסבל, לא הכאב עצמו אלא התגובה אליו. הניסיון לדחות אותו מעלי. ולהיפך כמובן. אם עברתי סשן מוצלח ועכשיו הדומית שלי לא מוכנה יותר לסשן אותי כי היא הלכה לשחק עם עבד אחר הסבל נגרם כי נמנע ממני התענוג שבכאב אליו אני כל כך מייחל.
לכן בפעם הבאה שאתם חווים כאב, כאב של דיכאון או כאב של כעס או כאב של הצלפה או של מכה, נסו, רק לרגע, לראות מהיכן באה התגובה והאם הכאב הוא באמת גורם הסבל. אולי אפשר לנתק את הכאב מהסבל. אולי אפשר להבין את הכאב הגופני או הנפשי במשהו טבעי שיחלוף ולא כחלק מבור שאין ממנו יציאה.
