כמה דקות לפני שאני יוצאת מהבית לכיוונו הוא מתקשר 'אל תשכחי לקחת איתך דלי, סמרטוט ומגב'. אני משתתקת לרגע ומסבירה לו שאני נוסעת ברכבת הפעם 'אני יודע'. הוא אמר לי שאבוא לנקות אצלו, הייתי בטוחה שזה מסוג השיחות ששנינו צוחקים בהן, לא רציני. ברכבת. יום חמישי. רכבת עמוסה בחיילים.

בא לי להקיא. משהו במערכת פשוט לא מתפקד. כמו סוג של נכות. יש ימים שהכל רגיל ושגרתי והכל מתפקד ועובד כמו שעון, אין צורך להשאר עם היד על הדופק. ואז מגיע שבוע כבר כמו האחרון שאני פשוט משגעת את עצמי. בבת אחת לא בא לי. לא בא לי על הנכות הזאת שנקראת מזוכיזם.

כבר שלוש בלילה בערך ושנינו צריכים לקום למחרת בשעה מוקדמת לארגן מלא דברים ואני כל כך עייפה.. והוא אומר לי לבוא אחריו למקלחת, אומר את זה באותו טון רגוע ושקט שהיה לו כל השעתיים האחרונות כאילו ברור לו שלא תהיה התנגדות למה שהולך להיות למרות שאני נלחמת בעצמי ובטעם של זה.

אני מבקשת ממנו שיזיין אותי בתחת – לא בראש שלו, הוא מוצא דרכים אחרות להשפיל ולהכאיב לי. ובכל זאת אני ממשיכה לבקש ולהתחנן שיזיין אותי קצת בתחת. אני מודה בפניו שאני מכורה לזין שבועל וחודר לי בכוח לתחת.

אחרי שהיום נגמר נוסעים אליו. חשבתי שאליו. אבל הוא נוסע לשכונה אחרת, לא רחוק מהבית שלו. ואני אחריו נכנסת לבית לא מוכר חשוך ועם ריח של אנשים אחרים. ממש לא הריח שאני אוהבת שיש אצלו. והוא שם אוכל בקערה של הכלב שנמצא שם (שאפילו לא נבח עלינו.