קונטרול-לה-לה-לה

אני סאקרית של עור ברווז.

מתה על הטקסטורה שמתפשטת לי על העור ומתהווה תוך כדי שהאצבעות שלך מטיילות על הגוף החשוף שלי.

שובל של צמרמורות.

הורידים שלי רועדים, פועמים, מרגישה שהדם שלי מבעבע כשהאצבעות שלך מגיעות לעצמות אגן הירכיים.

פעם סיפרתי לך שאני מרגישה שזאת נקודת תורפה אצלי בגוף, ניכר שהיית קשוב ואתה זוכר את זה.

כריות כף היד שלך מחוספסות ופולטות חום, כשהן חובקות לי את השדיים כל כף יד הופכת לסאג׳ עתיק יומין נצחי והפטמותשלי מקבלות אופי שובב.

יד אחת נעצרת לי על בית החזה.

היד השנייה חובקת לי את הצוואר, מתהדקת, תוך כדי שאתה נועץ בפנים שלי מבט כשהן משנות את צבען.

לרגע המבט הזה נראה תמים... רק עד שהחיוך הצידי שלך מופיע ומסגיר שמזימה נרקמת אצלך בראש ברגע זה ממש.

החניקה משתחררת מעט, הדם חוזר לזרום לראש ויחד איתו ההבנה-

כמו שאני סאקרית של עור ברווז

אני סאקרית שלך.

לא מספיק נשלטת כדי להתמסר.

לא מספיק שולטת כדי לדרוש במדויק את מה שבא לי.

לא מספיק חברותית כדי להכיר פה סתם איזה חבר או חברה

לא מספיק מיזנטרופית כדי להסתובב פה בפוזה יהירה.

אני לא מספיק שמאלנית ולא מספיק ימנית וכואב לי הכוס מפוליטיקה

אני לא מספיק מחוסנת כדי להיכנס להופעה וכואב לי הכוס מהקורונה

לא מספיק מאוקלמת בבית החדש שלי במושב

לא מספיק בטוחה בי. 

לא מספיק מאמינה שמתישהו מישהו יתעקש עליי ויאהב.

לא מספיק נלחמת בעצמי על עצמי,

לא מספיק רוצה

לא מספיק יכולה

לא מספיק באבל על אבא שלי שהלך לפני שלושה חודשים בדיוק היום, מרגיש לי שעבר הרבה יותר זמן,

אני לא מספיק בהודייה על מה ומי שכן חי ועוד כאן.

לא מספיק חזקה כדי להאמין שמחר יום חדש ולא מספיק חלשה כדי לאונן את היום הזה שלפחות אגמור אותו באנחת רווחה.

היום אני לא מספיק. וזה מה שיש. 

מזל שיש את זה: 

הכל התחיל כשהיה שולח לי המנוני פיתוי.

אני נזכרת איך איבדתי את שיווי המשקל.

מהרגע הראשון הוא היה יפה בעיני כמו ציור חי. ״מונו ליזו״ עם מבט עוקב.

ומכל המבטים שלו אני אוהבת בעיקר את המבט המופתע בכל פעם מחדש לנוכח הרטיבות שהוא גורם לי בין הרגליים.

הוא מלטף לי את פנים הירך, מסיט את התחתון הצידה, האצבעות שלו מחליקות אליי ואז הוא מופתע.

יש בו שקט עצור שמשתיק רעשנית שכמותי

יש בו ערוצים רבים של ידע ונביעות מים שופעות ברגש.

החיבוק שלו מלא בתאווה

בבקרים הזריחה בעיניו

בערבים השקיעה במילותיו

בלילות ליבו אומר שירה אירוטית וידיו אומרות רעב.

והגוף שלי,

שהתרגל לתרגם כאב לפצעים שלוקח להם שנים להגליד

סוף סוף

דובר אהבה.

הכניסו לאולפן גיטריסט על. 
אחד ששפת האם שלו היא שפת המיתרים.

טיפטפו לו אסיד לכוכב

ואמרו לו -

תנגן כאילו אמא שלך נפטרה. ברגע זה.

אמא שלך, יחידתך,

האישה הראשונה בחייך, לטוב ולרע.

אמא שלך

מתה.

.

.

.

וכך נוצרו להן

10 דק שאני חוזרת להקשיב להן

בכל פעם שאני מרגישה שהפצע שעל הלב שלי נפתח ומדמם.

10 דקות מדיטטיביות שכל כך כואבות לי

עד שאני שוכחת מהכאב.

אדי וייזל המלך ואמו: 

הערב יצאתי לשוטט ברחובות.

יצאתי לשוטט חמושה בבירה קרה בתיק ועשן בכיסים, מחפשת נתיבי אוויר בעיר המזויינת הזאת, שמאז שהיא פחות מפויחת- האוויר בה נקי גם מריגושים.

שמעתי שנפתחה איזו גינה חדשה, פעם עברה שם רכבת.

המסילות הישנות שחוצות את הגינה מעידות על רכבת מהעבר,

זוגות שמעדו באפליקציות שונות להיכרויות יושבים בצידי הדרך הערב בהווה.

והכל נראה כזה סאחי.

נכון, כולם עם משקה אלכוהולי, אפילו יש זוג שהשקיע והגיע עם שקית קרח ובקבוק יין לבן...

ועדיין- הכל נראה מהצד כל כך כל כך סאחי.

אני חולפת על פניהם ושומעת חצאי משפטים של small talk, דיבור קטן ומשעמם...

היא מספרת איפה היא עובדת היום והוא מספר על הטיול של אחרי הצבא. והרי היכרות היא פעולה סאחית לכשעצמה. 

Small talk הוא השטן הגדול של ימינו. כמה קל להישאר ברמת שיח יבש של העברת אינפורמציה. ״נעים מאוד״
״נעים מאוד״

ומי בכלל רוצה רק נעים. 

את כל הרוח זה לקח לי.

אז בדרכי חזרה הביתה החלטתי עם עצמי שאת ההיכרות שלנו אני מעדיפה שנעשה כשאתה יושב בכורסא בקצה אחד של החדר ומבקש ממני לעמוד מולך, נשענת על הקיר בקצה השני.

זה יהיה השלום הראשון שלנו. 

אתה תבקש שאתפשט.

אני אשאר לעמוד בתחתונים וחזיה, אצליח להישאר יציבה וזקופה בכמה דקות הראשונות עד שהגפיים שלי יתחילו לנוע במבוכה לא נשלטת.

ואתה תשב ותבחן, תכיר אותי. כף רגל עד ראש.

חיוך צידי קטנטן יעיד שאתה אוהב את מה שאתה רואה. בשקט הזה אני מצליחה לשמוע כל נשימה שלך וגם את החיוך הקטנטן הזה.

אתה תבקש שאסתובב בשבילך. אתה תסביר שאנחנו בשלב היכרות ואתה רוצה מאוד להכיר את כל הצדדים שלי.

ואני אסתובב לכבודך.

לאט.

בערב הראשון להיכרות שלנו לא אשמע על הטיול שלך בדרום אמריקה. לא אשמע על גרושתך או על השותף שלך בעבודה. אני לא אספר לך על החוויות שלי מהתיכון ולא אלאה אותך בסיפורים משפחתיים.

הלשון שלי תכיר את כולך. הלשון שלך תחקור את כולי. 

 -נעים מאוד

אתה תגיד

-נעים מאוד

אני אגיב

המילים שהוא אומר מרטיבות אותי. 
גם לאינטונציה שהוא בוחר יש חלק ברטיבות הזאת שמשאירה לי כתם על התחתונים. אלה החדשים בלי התפר שמציירים לי פרח על התחת. 
וכשהמילים שלו נכתבות יש להן אפילו עוצמה חזקה יותר. אני קוראת את המילים שלו לאט. לאט.
חוזרת אחורה לתחילת כל משפט פעם אחת לפחות,
הוגה את המילים שלו לעצמי בראש והן מהדהדות בראש שלי שכרגע ריק מכל מילה אחרת ומתמלא רק במילים שלו.
יש לי תסריט בראש שאנחנו קובעים להיפגש בחוץ, ליד הים.
אני מבחינה בו כבר מרחוק והלב שלי מתחיל לדפוק מהר, מתחילים לרוץ לי בראש פלאשבקים מהפעם האחרונה שהוא דפק אותי מהר. 
בכל צעד שלי לקראתו מבזיק רגע מהיר שלנו.
הקסם הקולנועי האהוב עליי.
בצעד הראשון הבזק לרגע שבו הוא תפס רגל אחת שלי ומעלה אותה לכתף שלו תוך כדי שהוא מחליק לתוכי,
בצעד השני אני על ארבע והוא מוריד את החזה שלי למיטה עם משקל היד שלו שגורמת לקולות שיוצאים ממני להישמע עמומים,
בצעד השלישי רגע נוסף מאותו ערב כשהאצבעות שלו חפרו בי עד שהגיעו לנקודה הזאת בנשמה שמשחררת נוזלים.
אני מגבירה את קצב ההליכה שלי.
בצעד הבא אני על הברכיים כשהראש שלי חפון בין רגליו, אני יונקת אותו תוך כדי שהוא מרים את השיער שלי כדי לראות איך אני מגיבה ל״אני אוהב כשאת מתמסרת למציצת הזין שלי״ ואז נשכב על הגב עם ברכיים מכופפות, מאפשר לי גישה ללקק את כולו.
הצעדים שלי מתגברים וכך גם כמות הפלאשבקים, הראש לי עורך בצורה מגמתית את הסיפור הזה. קלוזאפים על האגן שלו דופק אותי, על האצבעות שלו פורטות על הדגדגן הפועם שלי ועל האצבעות שלי מחליקות בשיער שלו כשהוא שואב אותו, לשונות מתערבבות, פטמה ננשכת, ״את מטריפה אותי״ הוא לוחש לי בהתנשפות כשסוף סוף גומר בתוכי...

הוא נעמד במקום. עכשיו זה רק קצב ההליכה שלי לקראתו. ואני מאטה. 
מסדירה נשימה לקראת המפגש. 
כשאנחנו כבר עומדים אחד מול השני הוא מחבק אותי חיבוק ארוך. הידיים שלו מלטפות לי את המתניים עד הגומי הרפוי של החצאית המתנופפת שלי, הראש שלי מונח לו על החזה. 
טיפה חמקמקה ברחה מהתחתונים האלה בלי התפר ומשאירה לי שובל על הירך.   
אנחנו לוקחים נשימה עמוקה.
מתחילים לכתוב את הפרק הבא.  

איגרת שנה טובה 

שנה שתתחיל באווירת ״להשלים את החסר״ 

״And now when the rain comes 
We can be thankful״

זה הספד לעולם שהיה 
וקצת מוזר שאני בכלל מתרפקת עליו 
הרי שלא הכרתי אותו כמעט בכלל
יותר מחצי חיים שלמים.  
ואומרים שהיה פה שמח ביום שנולדתי
היה לכולנו פשוט אבל מספק
צנוע ומפנק
ויכולנו להתרווח ולהיות בהודיה על הגשם שיורד 
רק כי יש מעלינו מחסה. 
וגם היום אני מצליחה להבחין בכמה שאתה מנסה 
אף על פי ולמרות  
להמשיך ולהודות 
ולהגיד בקול רם שאני בשבילך סימן לעושר 
אבל מה לעשות שהלב שלך כבר לא ממש בכושר 
והלב שלי קצת מצולק ועל אוטומט
לפעמים מאמין לפעמים מסרב
מצד אחד פועם מצד שני נצבט
והעיניים שלי עצומות חזק לרווחה
מול העובדה 
שאתה הולך למות ממש עוד מעט.

זהו הספד לעולם

שתמיד היה, במידה כזאת או אחרת

שלי. 

ללא תהליך ליהוק, 
בלי פגישות מרובות,
בלי משא ומתן, 
בכלל לא עבר אליי חוזה לחתימה. 
לא התבקשתי לאשר שימוש,
לא הזמנתי כזאת כמות של ריגוש. 
בתהליך מזורז שחסר בו חיזור  
הוא קיבל תפקיד ראשי בחלומות שלי.

נותרתי עירומה מגנה בגופי 
על הלב שלי 🤍