שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

אבודה

לפני 3 חודשים. שבת, 29 ביוני 2019, בשעה 19:25

צריכה חוויה מתקנת על אתמול...

בא לי שולט. שולט אמיתי.. שולט שיתאים לי ולקצב שלי. שיאתגר אותי מנטאלי ויקרא/ע אותי.

פעם רציתי את זה רק במסגרת זוגית. היום לא.. כלומר, לאו דווקא. מה שחשוב שיהיה שם בשבילי. 

 

בגלל הרצון הזה, להרגיש נשלטת.. החלטתי קצת לצאת משיגרת הפחדנות שלי והעזתי להיפגש עם מישהו שהכרתי פה. זה קרה פעמים בודדות כשהרגשתי שיש לזה טעם. 

בכל הפעמים התבדיתי, למרות שאני באמת מאמינה שכל דבר בחיים הוא שלב שיכול לרומם ולחזק גם אם זה קשה- הכל עניין של פרספקטיבה. 

אז שמחתי להכיר את מי שהכרתי, כל אחד לימד אותי משהו על עצמי ועל העולם. 

הוא הציע לי מסע, מסע של סקס בגדול. בלי התאהבות. בלי רגש. אם כי בין שורותיו הרגשתי עצבנות ובדידות גדולה- משהו שאני יכולה להזדהות איתו. אולי גם דמיינתי ופירשתי לא נכון.. אבל האינטואיציה שלי אף פעם לא איכזבה אותי. 

ניפגשנו פעם ראשונה לפני חצי שנה. הוא הזמין אליו אבל התעקשתי שזה יהיה במקום ציבורי (בכל זאת.. כבר נאנסתי כמה פעמים ולא בא לי עוד למרות שאני מפנטזת ומתחרמנת מזה. מוזר- כולנו מוזרות🤷‍♀️).

שתינו בירה והרמנו כמה ציסרים.. הוא יודע שאני יודעת שהוא משקה אותי בכוונה ופעם ראשונה שלא היה איכפת לי שמנסים לשכר אותי או שרוצים ממני רק סקס. זה הדיבור- רק סקס. בלי רגש ובלי קישקושים. זה התאים לי. 

וידעתי שאהיה מספיק חזקה בשביל לברוח ברגע שמשהו מהדבר הזה ישתבש. 

יצאנו החוצה לעשן- היה קר בחוץ.. הוא הביא לי שאכטה ושאל- "את באמת חושבת שאת לא סקסית?"

עניתי בשאלה- "אתה חושב שאני סקסית?"

"כן". ואני נושמת עמוק... מקבלת ולא מקבלת את המחמאה בו זמנית. "תודה". 

"הייתי מציע שנמשיך אלי אבל בטח את... לא תרצי".

איכשהו הכל קרה איתו מהר. דיברנו בצאט, עברנו לאפליקציה, לווצאפ ואחרי שבוע ניפגשנו. לא יודעת מה גרם לי לפעול ככה איתו. יש בו איזו נחת איזו שלווה פנימית כזאת ממכרת. הרגשתי בטוחה עוד בהתכתבות פה בצאט- וזה לא אופייני לי בכלל... 

 

"אוקיי".

"מה אוקיי?". 

"נוסעים אליך". 

"באמת??" הוא מתפלא... מחייך. הרגיש שהצליח לצוד אותי. וזה נכון. הוא באמת הצליח. ישר הזמין לנו מונית. 

"אבל אמרת שאתה גר קרוב לא?" למה מונית אני תוהה. רק שלא יחטוף אותי עכשיו.

"ראיתי שאת עם עקבים..  אז שיהיה לך יותר נוח"

"אוקיי". חמוד מצידו חשבתי.

המונית הגיעה.  עלינו.. השלווה הזאת שלו קסמה לי. המוח אמר לי להיזהר ולחשוש ממנו אבל..  לא הצלחתי. הייתי רגועה ונרגשת בו"ז.

 

הגענו אליו... הכלב רץ לכיוננו.. התחיל להשתגע ולהתרוצץ. ואני ככ אוהבת בעח.. "אתה יודע שתכלס הסכמתי לבוא רק בזכותו" אמרתי לו והוא חייך. כאילו כבר שמע את המשפט הזה. הרגשתי שהוא יודע שהכלב מושך בחורות ואפילו מהווה בשבילו איזה סוג של סינון כי מי שלא תסתדר עם הכלב כנראה הוא לא יסתדר איתה. 

 

 

 

חצי שנה עברה ולהגיד שאין רגש זה לא מדויק. 

עמוק בליבי רציתי אותו. רציתי שהתעניין בי, רציתי שיאהב אותי, בעיקר רציתי לדעת עליו עוד. מי הוא ומה הוא. 

ופתאום גם הייתה לו התנהגות אחרת-

היה יוזם שחנ"ש אחרי הסקס, היה מחבק כל הלילה, כשהתעוררנו מכורבלים בבוקר ביקש שאשאר איתו ושלא אלך.. פתאום התחיל לספר על עצמו קצת, להיחשף ולשתף... 

והייתי צמאה לזה, אליו. ותהיתי אם זו פרשנות שלי או שמה הוא באמת מעוניין... החלטתי לבדוק ולשאול. אבל ברגע האמת, מולו- נגמרו לי המילים. ניסיתי... אבל לא הצלחתי.

ומפה לשם לא ניפגשנו כבר חודש... הוא נעלם לגמריי. ניסיתי ליצור קשר, ניסיתי. הוא ענה לי אבל נעלם שוב. 

עייפתי ממנו... וזה גם ככ מסובך לי כי איפשהו שהעלמות שלו טובה לי. איפשהו אני מרגישה שגם אם לא נדבר חודשיים- הוא שם. 

וכששאלתי אותו למה הוא נעלם הוא אמר- "את לא פחות נעלמת ממני". ופתאום שמתי לב לזה. זה נכון. 

 

שבוע שעבר הוא שלח הודעה.. ידעתי שהוא לא חתך ממני לגמריי. 

לפני 3 חודשים. שבת, 29 ביוני 2019, בשעה 18:33

יצאתי אתמול למסיבת פטיש...

הרבה זמן שלא יצאתי והתרגשתי לקראת

הערב התחיל גרוע כי ידיד שלי נרדם ועד שהגיע והגענו כבר היה 2 וחצי...

נכנסנו ולמרבה אכזבתי בקושי היו אנשים.. תהיתי לעצמי אם זה בגלל השעה אבל מההכרות שלי עם עולם מסיבות הפטיש- 2 מתחילים רק להזדיין... 

עלינו לקומה השנייה.. היה חמוד- לא מעבר..

היו אנשים 50-70. אבל ביחס למקום הענק נראה שהיו מעט וזה השפיעה לי על האווירה. 

פעם ראשונה שהלכתי לליין הזה וברמה שהתרגשתי ממנה ככה גם התאכזבתי. 

תוהה אם זה בגלל המקום או שאולי כבר ראיתי וחוויתי מספיק וכבר כלום לא נוגע 🤷‍♀️

אולי כי זה היה יותר פטיש מבדסמ ואולי אני שייכת יותר לבדסמ. 

בכל אופן היה גרוע ומבאס.👎

לפני 4 חודשים. ראשון, 16 ביוני 2019, בשעה 02:04

ותמיד הייתי לבד... וגם תמיד אשאר לבד...., האומנם? 

מי יוכל לתת לי מזור לנפש ? 

מי יוכל לתת לי כאב בגוף ? 

 

 

 

לפני 4 חודשים. ראשון, 19 במאי 2019, בשעה 23:51

אני פה כשאני מרגישה את הכאב בלב, בחזה, בריאות, בכל ווריד בגוף

 

מרעילה את עצמי ברעל שאני בעצמי מכינה

מוודאה שהוא מגיע לדם, שיזרום לכל חלקיק בגופי. שאוכל להרגיש את עצמי מתרסקת

 

המקום היחיד שאני מרגישה שאיכשהו יכול להכיל אותי במצב הזה. 

כי אני לא מצליחה להכיל את זה לבד,

איך טריגר קטן מציף אותי שוב, איך היא יודעת ללחוץ על כל הכפתורים הרגישים

 

הלב שלי שחור

לפני 6 חודשים. שישי, 12 באפריל 2019, בשעה 23:50

אין דבר שאני יותר מפחדת ממנו...

להשאר לבד. 

להמשיך להרגיש את תחושת הריקנות הזאת.

כל החיים אני מוקפת בילדים.. אבל הם לא שלי.

כל החיים אני מוקפת בהורים... הורים עייפים שמוכנים לשלם לי הרבה מאד כסף בשביל שאשמור עליהם לכמה שעות. 

ואני שואלת עד מתי...

עד מתי התרוצצו סביבי רק ילדים שהם לא שלי.. 

חשבתי ככ הרבה איזו אמא אני אהיה.. 

חשבתי ככ הרבה איזו אמא טובה אני אהיה

כי אני הכי טובה עם ילדים.

זה הדבר שאני הכי טובה בו. 

אבל בסוף אני תמיד לבד...

לא בא לי להשלים עם הלבד הזה,

אבל התקווה פשוט כבר לא קיימת יותר..

 

 

לפני 6 חודשים. שבת, 23 במרץ 2019, בשעה 21:14

יום אחד מרגישה מלכת העולם, ויום למחורת מרגישה כמו מיץ של פח.

למה שום דבר לא יכול להיות יציב בחיים שלי?

מה אני עושה לא בסדר?

האם להתעקש על עקרונות זה פסול? האם בגלל זה צריך לפסול אותי? 

נמאס לי כבר מדייטים. 

פשוט להשלים עם זה ? שאהיה בודדה תמיד..? 

או שילך להזדיין הבן זונה הזה ופשוט להמשיך הלאה.... 

 

לפני 6 חודשים. רביעי, 20 במרץ 2019, בשעה 22:32

אז אם כבר פורים ומסכות וזה...

היום גיליתי או יותר נכון השלמתי עם העובדה שלא כולם תופסים את המושג חֲבֵרוּת כמוני. 

 

היום גיליתי בצורה בהירה יותר את הפרצופים האמיתיים והמכוערים של אלו שחשבתי שהן חברות שלי.

נכון, כדור השלג התגלגל לו. זה לא מהיום שאנחנו כבר לא קרובות כמו פעם. אבל זה גם לא הכדור הראשון בנינו. 

ובכל פעם שהוא התחיל להתגלגל בעבר, אני זו שיזמתי, אני זו ששמה את כל הפאקינג אגו- וכן, היה אגו. וזה היה קשה לוותר עליו. 

אבל וויתרתי עליו כי לא רציתי לוותר עליכן. כי אהבתי אתכן, כי הייתן חשובות לי וכי רציתי את חברתן ואהבתן חזרה. 

אבל איי, יש גבול כמה אני יכולה להוריד ממני בשבילך. ואם זה כל פעם קורה, ורק אני זו שאיכפת לה.. אז כנראה שיש פה בעיה. 

אני אחת כזאת, שמפנימה הכל. לוקחת על עצמה תמיד את האשמה. תמיד מסכלת על עצמי ועל ההתנהגות שלי. לוקחת את כל האחריות עליי. 

אבל כשזה ללא גבול- זה רק פוגע בי. כי אני לוקחת גם אחריות שלא שלי ושלמעשה, אין לי גם מה לעשות בה חוץ מרחמיים, שיפוטיות והלקאה עצמית. 

 

אז דיי, לא עוד. אני משתחררת מכן. ואני בוחרת לא להעלב או להיפגע ממכן. אני כן בוחרת להתרחק,

אני לא רוצה להיות עם מי שלא רוצה אותי. 

אני יודעת מה אני שווה. ואני יודעת שלפעמים אני טובה מדיי. אבל כזו אני, ואני לא אשתנה כי אני אוהבת ומקבלת את עצמי כפי שאני. 

אני לא ביצ'ית, אני לא...

אני לא דואגת ופועלת תמיד רק מאינטרסים. אני רוצה להאמין שנשארו אנשים טובים בעולם. שהם אוהבים ודואגים ואיכפתיים פשוט כי חשוב להם. 

ואני פשוט לא ארד לרמה שלהן. אני ככ הרבה מעליהן. גם אם זה נשמע מתנשא- לא איכפת לי. אני נכון לעכשיו באמת מרגישה וחושבת ככה. 

כי להתעלם ממישהו, להפוך אותו לאוויר זה הדבר הכי נורא בעיניי שאדם יכול לחוות. להרגיש כקליפת השום, להרגיש מבוזבזים ומיותרים ובודדים בעולם, אני פשוט שונאת להרגיש ככה..

ואיך הגיוני שהן מחרימות אותי בכלל?? מי הן בכלל??! חברות נמדדת ברגעיי משבר והן פשוט לא היו שם בשבילי. אז איך לעזעזל אני יכולה לסמוך עליהן?? 

ומילא הייתי מדברת על ילדות בגן.. אבל לא.. מדובר על בנות "בוגרות"...

 

ובתוך כל הכעס, התיסכול והעצבות.. הצלחתי להשאר מאוזנת. 

הצלחתי לשמור על פורפורציה וכל זה- 

כי מזה הרבה זמן שגם בתוך הסערה הזו- לא הרגשתי לבד. 

שיתפתי, פרקתי, בכיתי, נשמתי.

ראיתי שגם בלעדייהן יש מי שנמצא לידי. מי שכן רוצה את חברתי. מי שמעריך אותי ויודע כל מה שחייויתי וכל מה שאני מתמודדת איתו. מישהו שלא יעלב אם אבחר לא לשבת איתו בהפסקה ולא ינדה  או יחרים אותי על כך.

 

זה ככ מדהים. לא להרגיש לבד. 

ואני ככ מצטערת שחשתי לבד עד עכשיו כשיכולתי פשוט להסתכל רגע מסביבי ולראות כמה אני מוקפת באהבה ובאנשים שראויים לי. 

 

אז למדתי, שיעור מאד חשוב. 

ואני באמת מאמינה שהכל לטובה, אם נראה את הטוב הוא יהיה שם. 

אני סולחת להן וגאה בעצמי. סולחת להן בשבילי. 

לפני 7 חודשים. שני, 11 במרץ 2019, בשעה 23:20

תמיד סיקרן אותי להבין מה גורם לאנשים להתחבר.

איך שני אנשים זרים יכולים להדליק בניהם אש רק דרך מבטים ועוד ששני אנשים אחרים לא ימצאו את האש ואפילו לא את הגיצים לעולם. 

 

למה עם אדם אחד אני מרגישה כבויה

ועם אדם אחר אני מרגישה מלכת העולם ?

 

הכימיה, החיבור איתו... משגעים אותי.

הרבה זמן לכ הרגשתי את הפרפרים האלה, פרפרים כפיים... התרגשות כפיית

אני לא יודעת מה יהיה בהמשך.. אבל הוא הצליח להזיז לי משהו בלב. 

אני לא מפתחת ציפיות. אבל יודעת שאם זה לא ילך זה נטו הפסד שלו. 

באמת שאני שווה הרבה.. ולא, אני לא מטומטמת. ההפך.. בחודשיים האחרונים למדתי את עצמי מחדש..

למדתי והזכרתי לעצמי כמה אני שווה. כמה אני ראויה לכל מה שארצה ואשיג בחיי. 

והחיבור איתו היה בשנייה. שיחת טלפון של שעתיים, בלי לדעת בכלל מי הוא. 

 

וציירתי לי תמונה בראש..

והיא הפכה למציאות...

לא ידעתי לאן הוא לוקח אותי. אני בדכ לא אוהבת להיות מופתעת.. אבל שחררתי את זה הפעם. ונהנתי..

הגענו למסעדה סופר רומנטית.. ליד אגם גדול... האורות הקטנים הרחוקים השתקפו על המים.. הנר על השולחן, הוורד הלבן, קינוח שוקולדי והכוכבים הנוצצים. האווירה הייתה מושלמת. העיניים שלנו נצצו. 

ועדיין בתוך כל היופי הזה.. אני קצת סגורה, קצת קרה, קצת מתרחקת. 

אני מקווה ללמוד להשתחרר מזה. אני מקווה שהוא לא יוותר עלי. 

 

אחכ הלכנו לאורך השביל... על שפת האגם.. נתת לי את היד שלך ואמרת לי שאתה לא רוצה שזה ייגמר. ואני השבתי לך... "זה לא צריך להיגמר".

 

הגענו למקום חשוך מעט.. התשייבנו בספסל.. התחבקנו, התנשקנו..

התחלת לשלוח ידיים.. כ"כ רציתי לטרוף אותך. להסתער עליך. אבל אני יודעת שאני אצטער על זה אח"כ. עצרתי אותך.. אמרתי לך- לא. 

וראיתי מיד את המבט הזה.. המילה הזאת רק מדליקה אותך יותר. 

תפסת לי את השיער ביד אחת ומשכת מעט אחורה.. כאילו שולט בתנועות שלי. לא הצלחתי לסרב לך. לא הצלחתי להילחם בך ובחרמנות שלי.

פשוט נכנעתי לרגע. למגע שלך... לאחר שבחנת את התגובה שלי, וראית בה כהסכמה... 

הרגשתי את היד בשנייה שלך על הצוואר שלי. אוחזת חזק אבל לא מאיימת. 

וואו. כמה שרציתי להרגיש אותך בתוכי. כמה פינטזתי עלינו משתוללים כל הלילה.

אבל במקום זה, 

ביקשתי שתפסיק.

אני מפחדת שתדע כמה אני חרמנית. אני מפחדת שלא תרצה אותי אחריי הסקס. 

אני מפחדת להיות רק סקס

לפני 8 חודשים. רביעי, 13 בפברואר 2019, בשעה 22:52

אני כנראה באמת מטומטמת

לפני 8 חודשים. חמישי, 7 בפברואר 2019, בשעה 16:42

אני עוברת תהליך מאד  משמעותי ועמוק בכל השנתיים האחרונות. 

מבינה את עצמי יותר, חוקרת את עצמי, מנסה ללמוד כיצד להתמודד מול השדים, מנסה להשאר יציבה גם כשהסערה בחוץ ובפנים משתוללת. 

 

יש כ"כ הרבה דברים שאני עוד רוצה לנסות ולחוות בחיים. ולפעמים המחשבה שהזמן לא עוצר והשעון דופק- מלחיצה אותי. 

למשל, אף פעם לא היה לי שולט. אף פעם לא הייתי בתוך קשר של שליטה. 

תמיד חשבתי שאני אוכל להתמסר רק בתוך קשר זוגי. אבל בגלל שהזמן חולף.. ושום דבר לא קורה.. החלטתי לתת לעצמי לנסות. 

אז הכרתי אותו.. 

התכתבנו שבוע בערך. הוא הציע שניפגש אצלו. אני סרבתי..

ניפגשנו בפאב סמוך לביתו. 

החלטתי לתת לעצמי הזדמנות להיות איתו חשופה. ואפילו להתמסר אליו במידה ותהייה כימיה ומשיכה. 

החלטתי לתת לזונה שבי, לחרמנית הסוטה שבי לצאת החוצה. לקבל, להכיל ולהבין אותה. והכי חשוב- לאהוב אותה.

אני כל הזמן כועסת עליה. מדכאה אותה. מסתירה אותה. אבל היא... היא לא נעלמת.. היא שם... עצובה. והיא גורמת לי להיות עצובה. 

הוא חיכה לי שם.. מעשן סיגריה. ניגשתי אליו והוא נתן לי נשיקה בלחי. 

התישבנו והתחלנו לשוחח. שליש בירה לכל אחד. השיחה זרמה.. היה לי כייף איתו. לא הסתרתי את עצמי ולא ניסיתי לעשות רושם של מתחסדת. 

"את באמת חושבת שאת לא סקסית?" הוא שאל.. 

לרגע הובכתי. 

"אתה חושב שאני סקסית?" 

"יש לך בעיה רצינית ילדה. את יותר מדיי סקסית". 

הוא התקרב אלי... היה לי טוב. השפתיים שלו נצמדו לשלי ואפילו הלב שלי התחיל להאיץ.

"אז... ממשיכים אלי?" 

מיליוני מחשבות רצות לי באותה שנייה בראש. כן? לא? מה בא לי. מפחדת להרגיש אחכ שוב כמו סמרטוטה מנוצלת.

אבל הפעם משהו היה שונה בי מפעמים אחרות. 

הפעם החלטתי שאני מרשה לעצמי לאהוב את הזונה שבי.

זרמנו אליו... 

הוא פתח את דלת הכניסה והכלב שלו זינק אלי, (כמה אני אוהבת בע"ח !!!)

התחלתי ללטף אותו וחשחק איתו כמו ילדה קטנה עם צעצוע חדש. 

הוא הביט מהצד.. יודעת שבחן את התגובה שלי.

שתינו עוד כוס של ויסקי, עוד גוינט... והעיניינים התחילו. 

מצאתי את עצמי על הברכיים. הזין שלו עמוק בגרון שלי. 

הרבה זמן לא ירדתי למישהו... לא נתתי לעצמי. לא רציתי את זה. כי זה משפיל וזנותי. 

אבל זה חלק ממני. כ"כ נהנתי מההרגשה הזאת... להסתכל עליו מלמטה. 

להיחנק מהזין הזין שלו. להרגיש את הדמעות זולגות בגלל החניקה. 

הרגשתי שאני רוצה להיות צמודה לזין שלו כל היום. פינטזתי עלי מחכה לו בבית שיחזור מהעבודה רק כדי למצוץ לו. 

נתתי לעצמי להתמסר אליו. 

עמוק בלב קיוויתי שהוא יראה בי יותר מזיון. 

אבל הבטחתי לעצמי שגם אם אני רק זיון- זה בסדר. וברגע שאתחיל להרגיש רע אקח את עצמי ואלך.

 

ניפגשנו כמה פעמים. אחרי כל זיון התכרבלנו. הוא ליטף, נישק, חיבק.

אני, זאת ששונאת כירבולים... זאת שלא נרדמת המיטה של אחרים...

אהבתי לישון איתו. אהבתי את הנשיקות והחיבוקים.. אהבתי את הנשימות שלו. 

 

אבל אני רק זיון. בשבילו.

אז אני הולכת ממך. 

תודה שלימדתה אותי שאפשר להנות מדברים. 

אם היית רואה בי משהו... אולי גם אתה היית מגלה כמה דברים על עצמך.