?????

צריך לטרוף את כל הקלפים כדי להתחיל מחדש

כי כשאת מצוננת בבית מנסה לברוח מהסרטים שיש לך בעבודה וכל המערכות שלך חלשות פיזית ואפילו קצת יותר נפשית קורים לך כל מיני דברים שאין לך זמן להתעסק בהם בדרך כלל כמו לנסות לארגן את הבלאגן שלך רק כדי למצוא מכתבים מאהוב שעזבת ולבכות עליהם כמו ילדה כי את מתגעגעת אבל לא מתגעגעת וזה אפילו יותר מבלבל והם מזכירים לך כל כך הרבה טוב ואחרי שאת מוצאת את עצמך יושבת על הרצפה כמו קלישאה בסרט אמריקאי כל הסיטואציה הזאת מביאה אותך להבין שלא משנה איזה בוס או קולגה ינסה למרר לך את החיים, את אוכלת אותם בלי מלח ומי בכלל יעז לשבור אותך אחרי כל החרא שעברת, מין אנשים קטנים, אומללים ומלאי אגו ואויר ואז החיה שבך מתעוררת ואת מבינה שאת נלחמת על עצמך הכל פשוט נראה קצת יותר טוב.

רק היית צריכה למצוא את המכתבים האלה כדי להגיע לשם.

שאני עייפה.

האמת היא

שיש ימים שלהוציא את עצמי מהמיטה

זה ממש קשה

האמת היא 

שאני נגעלת מהבוסים שלי ומכל מה שהם מייצגים

כשהם פונים אליי לפעמים הכתפיים שלי מתכווצות ואני מתחפרת בכסא והעיניים קופצות ממקום למקום, רק תסיים ותעזוב אותי

האמת היא

שלא לקחתי יום חופש מאז שנפרדתי, לא נרקבתי שבוע במיטה 

ועכשיו אני חולה והמוסר המטומטם שלי מפריע לי לקחת לעצמי יומיים של מחלה 

האמת היא

שרואים עליי כשלא טוב לי

ושומעים עליי, כשהקול שלי נשבר קצת 

לא משנה כמה אני מנסה להסתיר

ובא לי להסתיר

לא בא לי 'מה יש לך מה יש לך מה יש לך'

האמת היא 

שלעמוד על הרגליים האחוריות שלך כל כך הרבה זמן זה קשה ומתיש

אבל אני נלחמת, כל יום

למרות שרוצה להתכרבל לתוך ידיים אחרות ולשכוח מהכל

זה כזה:

- אולי ברמת גן?

- אבל זה כל כך יקר

- וכמה את מרוויחה?

- אבל איך תסתדרי?

- וואו לחפש בתל אביב זה קשה

- ואיך תגורי לבד?

- אז תחפשי רק עם שותפים

- תיזהרי משותפים משוגעים!

- זה כל כך קשה למצוא בתל אביב

- אולי תנסי בת ים?

- אז את רוצה בדרום?

- וואי עם כל הסודנים? 

- את לא מפחדת?

- אז במרכז?

- כל כך יקר במרכז

- עם כל הגייז

- הצפון?

- שם בטח יהיה לך משעמם 

- וזה כולל חשבונות?

- לא כולל חשבונות?!?!?!?

- בלי סלון אל תלכי לראות

- את צריכה לראות לפחות 3 דירות ביום! 

- תיזהרי לא להישאר רווקה תל אביבית 

- כולם רווקים שם

- יקרררר

- אז אולי תנסי גבעתיים?

ואני בראש

DELETE, DELETE, DELETE

זה לא קשה

אני אמצא

כולם מוצאים 

איזה פחד.

תזדיינו.

קרימינלית לחלוטין, כן?

אחרי הסתכלות עמוקה על אנשים בשעתיים האחרונות (שזה משהו ששאב לי את רוב האנרגיה שקמתי איתה בבוקר),

אני שוקלת

לפתוח דוכן לימונדה חמוד כזה ליד תחנת האוטובוס, משהו עבודת יד קלאסי כזה, לא תרכיז!

השוס יהיה לפרגן בכל כוס כמה טיפות MD ולתת לאנשים לעוף באויר בלי שהם ידעו

רק ליום אחד... שישכחו למה הם כועסים ומה מקשה עליהם.

תחשבו איך העולם ייראה!

בבנק, בעבודה, בסופר, בכבישים.  זה קצת עושה לי להתרגש.

:)

ואז גיליתי ששכחתי את האוזניות שלי בבית וכל הטוב הזה התחלף בעצבים כי אם יש משהו יותר נורא מפקק, זה פקק בלי אוזניות. 

עכשיו אני אצטרך להקשיב לעצמי כל הדרך

הבדסמ נותן מקום למיניות שלי וזה גורם לי להרגיש קצת בנוח וקצת כמו טרף 

פאב ונילי סתם גורם לי לסגור אותה ולהרגיש עוד אחת ממיליון שיושבת ושותה גוורצטרמינר.

אז אני חושבת על האקס שלי מעניש אותי ומכאיב לי על זה שנפרדתי ממנו ועזבתי פתאום ואני חושבת עליי עושה סוף סוף את כל מה שהוא מבקש ואני רוצה כל כך רוצה

ואולי אני סתם שיכורה מטומטמת

שכותבת עוד טיוטה

ואתם

מי אתם בכלל?

ביציאה מקופת החולים עובר מולי זוג צעיר, הוא מחזיק לה את היד ולה מבצבצת בטן הריונית מהשמלה, ואני מסתכלת 

פאק פאק פאק

כזה אני רוצה

ואני מתחילה להשלים עם זה שהפנטזיה שלי מלאה בזה...

כי אצלי בראש יש בית במושב בערבה, מוקף במדבר, בתמונה יש את האיש שלי קצת עייף וקצת מלוכלך, לבוש בחולצה משובצת פתוחה וג'ינס עבודה בלוי, הוא מסתכל מחויך למצלמה ומחזיק ילד ביד.

ואני. שתי מדרגות מעליו בכניסה לבית, עם שמלת קיץ פרחונית, נשענת על משקוף עץ עם ילד שמחזיק לי את הרגל ובטן קטנה שבולטת החוצה, מחייכת ומניחה את היד על השיער של הילדון. והכל שלנו. 

והוא שם, החצי השני. 

מאוהב בי ביום ומפרק אותי בלילה. 

וטוב. אין מרדף, יש חיים. אין רעב, יש תיאבון.

וכל כך הרבה זמן פחדתי לכתוב את זה, או לחשוב את זה. מפידבקים של סקפטים, מלצאת קלישאתית, שיקראו לי תמימה, מה את יודעת על החיים האלה... אבל בעצם, כל הקולות האלה הם רק בראש שלי. ואני, אני אקבל את מה שאני רוצה, היקום נותן כשמבקשים.

והדמעות עכשיו... לא יודעת אם הן מהתרגשות או מכאב הראש שמלווה אותי כבר ארבעה ימים שלמים.

נראה לי שזהו.

נראה לי.

אני יושבת והוא עומד מולי, מחזיק את הזין ועושה ביד, אני רק מסתכלת.

"את יודעת שאני מדמיין אותך אצלי בראש עכשיו, כן?"

אני מחייכת. שתיתי מיץאומץ היום.

"כן? תמשיך. אתה מזיין אותי בראש שלך?"

"כן, סקסית אחת"

"בדוגי" אני עונה לו

"לתוך הכוס היפה שלך"

עובר בי גל של לכלוך שאני מחליטה להתעלם ממנו. נראה לי שבא לי ללכת.

אני נכנסת לרכב ומחייכת אליה בלי סיבה, היא מחייכת חזרה

"איזה חיוך מתוק יש לך. כזה חמוד ומתוק."

תודה. שתי הצמות האלה כנראה יושבות עליי טוב. שוב אני מרגישה שהדיסוננס הזה בחיים שלי פשוט לא מפסיק לבלבל אותי.

למחרת בבוקר כאילו הלילה הזה לא קרה. שום דבר משמעותי לא קרה. הבל הבלים, הקלישאה הזאת רצה לי בראש, הכל הבל הבלים.

עכשיו אני מבינה, זה לא שאף אחד לא מעניין אותי, אני פשוט ממש מעניינת את עצמי. אני חשובה לי. וואלה, פתאום עובר לי בראש, סקס עם זרים לא עושה לי את זה כרגע. לא רוצה לתת לזרים להיכנס למקדש הזה שהוא אני. ואם אני לא אתייחס לעצמי כמקדש, מי כן?

ואיזה כיף שמחר הכל יכול להיראות אחרת?

כשאת רואה אופנוען שנעצר ליד התחנת אוטובוס זורק משהו לפח וממשיך בזריזות ואת אוכלת סרט שזה הולך להתפוצץ והסיטואציה הזאת ממש לא הגיונית לך 

זה נקרא חרדה? 🤔

שונאת ליפול לקלישאות פשוטות תבניתיות צפויות ורגילות.

איכ