יש משהו מרגש בלחוות פרטנרית חווה שליטה בפעם הראשונה, בעיקר אחרי שנוצרת כבר אינטימיות, שהתקשורת בריאה ובעיקר שיש תחושת בטחון משולבת בכימיה מינית עוצמתית.
כשהיא עומדת מולי, ואני רואה את המתח שעובר בה, הסקרנות והחשש מתערבבים, היא לא בטוחה מה יקרה עכשיו, אבל משהו בה דוחף להישאר, להרגיש.
כשאני קושר את הסרט השחור סביב עיניה והנשימה שלה נקטעת לרגע, השפתיים נפשקות קלות הגוף שלה מגיב עוד לפני שהיא מבינה מה קורה.
אני קצת מקנא בתחושת הלא-נודע. הציפייה למשהו חדש, לתחושה שמעולם לא חוותה.
כשהאצבעות שלי חולפות על עורה, והיא קופאת לרגע – מופתעת מהמגע הפשוט, האינטימי. אבל אז, לאט-לאט,
אני מרגיש את השחרור. הגוף שלה נמס לתוך הרגע, כאילו היא סוף-סוף מרשה לעצמה להפסיק להחזיק הכל.
היא לא אומרת כלום, אבל אני שומע הכל בנשימות שלה – כל עלייה קטנה בקצב, כל נשיפה שקטה. היא מתמסרת, ובתוך ההתמסרות הזו יש משהו משחרר כל כך.
היא חוקרת את התחושות כמו אורחת בעולם חדש. היד שלה נוגעת בחפץ שאני מגיש לה, והיא מחליקה עליו באיטיות, בודקת אותו.
אני מרגיש את הסקרנות שלה דרך האצבעות, את הריגוש שבגילוי.
ופתאום המגע נהיה אינטימי יותר, האצבעות עוברות בין רגליה, הלשון מטיילת על העורף והגב, החפץ נכנס.
וכוחני יותר, השיער, הגרון, הישבן מרגישים זאת ראשונים.
הגוף שלה מגיב כמו מנגינה שלא הייתה לה הזדמנות להישמע עד עכשיו. היא נרגעת, נושמת, מאפשרת לעצמה להתמסר לרגע, בלי לחשוב, בלי לתכנן. רק להיות.
ברגעים האלה היא מבינה שזה לא סיפור של כאב או כוח. זה על הקשבה, על פתיחת מרחבים חדשים ועמוקים.
ואני? אני רואה את כל זה. אני רואה איך היא נפתחת, איך כל גופה מתחיל לדבר שפה חדשה – שפה שהיא רק מתחילה להבין.
זו לא רק החוויה עצמה שמרגשת אותי; זה הרגע שבו היא מבינה שהיא יכולה לשחרר כל דאגה ולהיות מי שהיא באמת.
הפעם הראשונה הזו היא שלה – אבל גם שלי. לראות אותה נותנת לעצמה להרגיש, להקשיב לה דרך המגע, להרגיש את האנרגיה הייחודית שהאינטרקציה ביננו יוצרת, ולהוביל את שנינו למקום שעד לפני כמה שעות לא ידענו שאנחנו רוצים להגיע אליו.