אפריורי

Tell me what a man finds sexually attractive and I will tell you his entire philosophy of life. Show me the woman he sleeps with and I will tell you his valuation of himself..... The man who is proudly certain of his own value, will want the highest type of woman he can find, the woman he admires, the strongest, the hardest to conquer--because only the possession of a heroine will give him the sense of an achievement, not the possession of a brainless slut

Ayn Rand

כולנו יודעים שפנטזיה ≠ מציאות.

זה נכון בחיים בכלל, וכמובן גם בעולם הבדס"מ. מצד שני, אי אפשר להתכחש לכך שיש כאלו שרואים בפנטזיה תחליף למציאות. לעיתים אפילו נוח להם להישאר בשלב הפנטזיה. לעומתם יש שבוחרים לנסות לממש את כל הפנטזיות שלהם. חשבתי שמעניין יהיה לערוך השוואה ראשונית בין פנטזיה למציאות בהקשר המיני והבדס"מי. לכל אחת מהן יש את המעלות והחסרונות שלה.

אני יודע, על פניו ההשוואה נראית מופרכת. לכאורה מדובר בדברים רחוקים מאוד זה מזה, אבל בכל זאת נראה לי שבחינה של חלק מההבדלים עשויה לשפוך מעט אור על הנושא.

לפנטזיה ישנם כמה יתרונות בולטים. ראשית היא מתאפיינת בגמישות מדהימה. אפשר לשנות את התוכן שלה במהירות. יתירה מזו, היא לא כבולה לחוקים המעצבנים ששולטים במציאות. את יכולה לפנטז על בחור גבוה וחזק אבל בהחלטה של רגע, כאשר עולה הצורך, תוכלי להנמיך אותו בעשרים סנטימטרים. מושא הדמיונות שלך יכולה להיות אישה שתווי פניה מתחלפים תדיר רגע אחד הם רכים ועדינים, ובמשנהו תקיפים וחדים. המציאות, לעומת זאת, לעולם אינה גמישה כל כך.

יתרון נוסף שיש לפנטזיה היא שפוטנציאל הנזק הישיר לזולת, נמוך מאוד ביחס למציאות. במציאות אתה עשוי לפגוע באדם שמולך, אולם הדמות שאתה מפנטז לעולם אינה נפגעת משום שהיא לא באמת קיימת. היא לא תיעלב אם תתעלם ממנה למשל. דמות מפונטזת גם לא פוגעת בך. אחרי הכל אתה זה שקובע כיצד היא תתנהג.

העובדה שאתה קובע את האופן שבו הדמות בפנטזיה תתנהג, מאפשרת לך גם להתאים את הפנטזיה לתשוקות שלך בצורה הרמטית. זהו יתרון נוסף שבמציאות נפגוש בו פעמים נדירות אם בכלל. ולבסוף, הפנטזיה זמינה תמיד. היא אף פעם לא בעבודה, לא במחזור ולא במצב רוח רע.

ובכן, מובן מאליו שהמעלות הללו לא יגרמו לכם למחוק את הפרופיל שלכם ולרוץ להזמין בובת מין נהדרת מיפן. אבל מדוע בעצם לא? מהם היתרונות של המציאות ביחס לפנטזיות שלנו?

ראשית הרשו לי לדחות את התשובה הטריוויאלית. התשובה שאולי עומדת לכם עכשיו על הלשון היא: במציאות ישנו רכיב נוסף שחסר בפנטזיה! את המציאות אנחנו חווים באמצעות החושים שלנו וחוויה כזו היא מלאה וחזקה יותר.

אז זהו, נראה לי שבהקשר שלנו תשובה כזו לא מספקת. זאת תשובה שמספיקה כדי להשיב על השאלה מדוע עדיף לנו לאכול גלידה מאשר לדמיין שאנחנו אוכלים גלידה. אבל בכל הנוגע לחוויה מינית מה ש'מדליק' אותנו הוא בעיקר הפן המנטלי. החושים הם רק אחת הדרכים להצית אותו - בדרך כלל הדרך השולית. אז מדוע בכל זאת פנטזיה לא מסוגלת לעורר בנו התרגשות מינית כמו המציאות עצמה?

נראה לי שהיתרון הגדול של המציאות נעוץ דווקא בחסרונותיה. המציאות היא אמיתית. זה אומר שיש אחר שחווה אתנו את ההשלכות של מה שאנחנו עושים, וזה אומר שלא נוכל להתחמק מההשלכות הללו אחר כך. אני חושב שמאפיינים אלו של המציאות הם המאפיינים העיקריים שהופכים אותה לכל הרבה יותר טובה מפנטזיה. אנחנו מתגרים מינית מקיומו ונוכחותו של האחר, ומוכנים לשלם מחיר יקר על כך. אנחנו מעדיפים לתת ליצר המיני שלנו פורקן בדרכים שיכולות לפגוע בנו ובאחרים, מאשר לוותר על הריגוש שבידיעה שמישהו 'נמצא איתנו' בחוויה.

יתרון נוסף שיש למציאות היא שהיא לא צפויה. כן, היצר המיני שלנו אוהב הפתעות, ואותן, מה לעשות, קשה מאד לייצר בכוחות עצמנו. מסתורין, יודע כל אחד שהתאהב אי פעם, זה משהו מאוד מחרמן.

היתרונות הללו של המציאות תקפות גם לגבי ונילים. למי שמתעניין בבדס"ב יש סיבה נוספת להעדיף מציאות על פנטזיות. יחסי השליטה שהם רכיב חשוב מאוד בעולם הבדס"מ, לא ניתנים לשחזור בעולם של פנטזיה. בפנטזיה אתה לא באמת שולט ולא באמת נשלט. נכון, עקרונית אתה יכול לשלוט על עצמך, ולהישלט בידי עצמך אבל בינינו, זה לא באמת אותו דבר. כששני רצונות שלך נמצאים בקונפליקט ואחד מהם מכריע את השני, זה בכלל לא דומה למצב שבו רצון שלך מכופף רצון של מישהו אחר, או שבו רצון של מישהו אחר מכופף את שלך.  

אני משוכנע שלמציאות ישנן מעלות רבות שטרם חשבתי עליהם. מה גם שבכל הנודע לבדס"מ מעולם לא התנסיתי במציאות - כל מה שחוויתי הוא פנטזיות. אז מה אתם חושבים?

אילו יתרונות נוספים יש למציאות???

“Of course it hurts, it’s a spanking. How else would it work?” 
 Breanna Hayse, Time Out

קראו את החלק הראשון של הסיפור כאן

חלק שני

אותו הלילה ישנתי על הבטן. הצריבה הנוראה בישבן ליוותה אותי במהלך הימים הבאים מזכירה לי מפעם לפעם את החרפה, את כבודי וזהותי הגברית שכמו הופשטו ממני יחד עם בגדיי. לורי המשיכה להתנהג אליי כרגיל אבל יחסי אליה השתנה מהקצה אל הקצה. את מקומו של הבוז תפס הפחד. פחד מכאב ומהשפלה. לראשונה בחיי הרגשתי שיש סמכות שאני מוכרח לציית לה, אחרת אשא מידית בתוצאות.  

בו בזמן, באופן מוזר, משהו מצא חן בעיני בהרגשה הזו של חוסר האונים. המשיכה המינית שחשתי כלפי לורי מהרגע הראשון התעצמה. חלק ממני אפילו רצה סיבוב חוזר על ברכיה של הנערה הסמכותית. אבל הכאב הפיזי הרתיע אותי מאוד. לא העזתי להמרות יותר את פיה של לורי. לורי מצדה לא ניצלה את הצייתנות שלי וכמעט שלא חילקה לי הוראות. כך או כך כשבוע לאחר ההתקלות הראשונה מצאתי את עצמי שוב על ברכיה.

ה'פשע' היה דומה מאוד לפעם הראשונה - השארתי את הכריך שלי מיותם על השולחן במטבח במקום לקחת אותו איתי לבית-הספר. הפעם עשיתי זאת בתום לב, פשוט שכחתי. כשגיליתי מה קרה הייתי מבוהל מאוד. הזיכרון של הישבן הבוער עוד היה חרוט בי היטב. כשחזרתי לורי הודיעה לי שעלינו לדבר ואני החוורתי. לפני שהספיקה להוציא מילה הסברתי לה ששכחתי את הכריך, והתחננתי שתוותר לי. לורי חייכה בסיפוק.

'אל תדאג רוני אני יכולה לראות שאתה ילד טוב עכשיו'

אבן נגולה מעל ליבי, אבל חזרה מיד למקומה כשלורי הוסיפה מיד:

'כל מה שאתה צריך זו תזכורת קטנה. אם תשתף איתי פעולה הפעם, זה כמעט לא יכאב'

לא לגמרי הבנתי לאיזו תזכורת לורי מתכוונת אבל היה ברור לי שאשתף פעולה. הייתי עושה הכל כדי להימנע מתחושת הבעירה הנוראה שליוותה אותי במהלך כל השבוע שחלף.

אחרי ארוחת הערב לורי אמרה את המשפט שחששתי ממנו כל היום:

'רוני, אחרי המקלחת תיכנס בבקשה לחדר שלי'

אחרי שהתקלחתי מצאתי את עצמי מתקדם בהיסוס לעבר חדרה של לורי. הדלת הייתה סגורה ואני השתהיתי לידה שעה ארוכה בטרם הרהבתי עוז לנקוש עליה חלושות.

לורי פתחה את הדלת אמרה בקול אימהי: 'בוא רוני'. היא אחזה בעדינות בזרועי השמאלית והוליכה אותי אל המיטה שלה. כשהתיישבה על המיטה, הישירה אליי מבט, ושוב חשבתי לעצמי כמה תמימה - כמעט ילדה - היא נראית עם הפנים העגולות, עם השפתיים האדומות ועם השיער הבהיר. הפעם למרבה ההקלה, היא לא החליפה עדיין את בגדיה בכתונת הפיג'מה עטורות הלבבות. עמדתי מולה בראש מורכן והמתנתי.

'אתה יודע למה אני מענישה אותך רוני?' שאלה לורי בקול רך.

'כי... כי שכחתי... את סנדוויץ' שהכנת' גמגמתי בהיסוס.

'הו, לא לא לא' היא הנידה את ראשה והקוקו הבלונדיני שלה היטלטל מצד לצד.  

'כולנו שוכחים דברים לפעמים אני לא חושבת שמגיע לך עונש על זה, אבל אני אחראית עליך עכשיו וצריכה לדאוג שלא תשכח את הארוחה שלך פעם נוספת. אז אני שואלת אותך שוב: למה אני מענישה אותך רוני?'

'כדי שאזכור לא לשכוח את האוכל שלי שוב'

'נכון מאוד!  ילד טוב!' חייכה לורי.

'תוריד בבקשה את המכנסיים'

הסמקתי, אבל לא העזתי להתווכח. הפשלתי מעט את מכנסי הפיג'מה.

'עד למטה!' הורתה לורי בתקיפות. הורדתי אותם עד לקרסוליים. והמתנתי.

לורי פיסקה מעט את רגליה והחצאית שלה התרוממה וחשפה גרביונים שחורים. היא משכה אותי קרוב אליה ואמרה בשקט: 'גם את התחתונים רוני'

בשלב הזה נעשיתי מודע לכך שיש לי קצת זיקפה.

'אני מתבייש' אמרתי בלחש. מושפל.

'אני יודעת' אמרה לורי, 'אבל זה חשוב'

לא הייתי מסוגל. פשוט עמדתי שם חסר אונים ונעצתי את מבטי בקיר.

למזלי היא לא התעקשה יותר מידי שאני אעשה זאת.

הרגשתי את הידיים שלה מושכת בעדינות את התחתונים שלי עד לברכיים. היא הסתכלה בלי מבוכה באיבר המין הזקוף שלי ואמרה: 'אל תדאג זה טבעי, וזה תכף ירד.

בתנועה אחת חלקה אחת היא השכיבה אותי על ברכיה. יכולתי להרגיש את איבר המין שלי נלחץ כנגד הבד הדק של הגרביונים. אחר כך הרגשתי את ידה מונחת בעדינות על הישבן שלי. עוד כמה שניות חלפו ורצף של חבטות מהירות הדהד בחלל החדר. התחושה המוכרת של הצריבה חזרה באחת ואיבר המין שלי חזר להיות רפוי. התחלתי להתפתל.

'תשאר במקום רוני ונסיים עם זה מהר' הבטיחה לורי. הכרחתי את עצמי לא לזוז ואכן, כעבור זמן קצר לורי הורתה לי לעמוד.

עוד לפני שהספקתי להרים את התחתונים היא משכה אותי אליה חיבקה אותי קלות בכתפיים ואמרה: 'אני חייבת לך נשיקה מהפעם הקודמת' הפעם לא התנגדתי.

היא העניקה לי שתי נשיקות מרפרפות על הלחי ואמרה 'לילה טוב רוני'.

כששכבתי בחדרי במיטה חשבתי לעצמי שזו הייתה דווקא חוויה נעימה ואינטימית. כבר לא שנאתי את לורי. זה היה כל כך נחמד עד שהחלטתי לנסות לגרום לזה לקרות שוב. אלא שבפעם השלישית משהו השתבש. התברר לי שלא מדובר בתוכנית כבקשתך.

ועל הפעם השלישית אספר לכם בחלק הבא והאחרון.

גברים אינם מייצגים שתי אוכלוסיות מובחנות, הטרוסקסואלים והומוסקסואלים. העולם אינו מחולק לכבשים ועיזים. זהו יסוד טקסונומי לפיו הטבע מכיל לעתים נדירות קטגוריות טהורות [...] עולם החי הוא רצף בכל אחד מהיבטיו.

בהדגשת הרצף של דרגות בין היסטוריה של התנהגות הטרוסקסואלית לחלוטין והיסטוריה של התנהגות הומוסקסואלית לחלוטין, רצוי לפתח דרך של סיווג שתהיה מבוססת על הכמות היחסית של ניסיונות, או תגובות, הטרוסקסואליים והומוסקסואליים בכל היסטוריה אישית... ניתן לקבוע דרגתו של אדם בסולם זה לכל תקופה בחייו... סולם של שבע דרגות מתקרב יותר ליכולת להדגים את הדרגות השונות שקיימות במציאות.

אלפרד קינסי

סולם קינסי הוא כלי שפיתח חוקר המיניות הנודע אלפרד קינסי. קינסי סידר את הנטיות המינית על רצף. כאשר בצד אחד של הסקאלה מצויה הטרוסקסואליות טהורה ואילו בצד השני הומוסקסואליות מוחלטת. באמצע מצויות דרגות ביניים. לדעת קינסי רוב בני האדם נמצאים באחת מדרגות הביניים. (הדעה הזו כבר פחות מקובלת על חוקרי מיניות בני זמננו - קינסי הוא קצת עתיק...)

לאחרונה אני משתעשע ברעיון לפיו גם בעולם הבדס"מ קיים רצף שכזה. תארו לעצמכם סקאלה (אוף, אני לא יכול להעלות תמונה!) כאשר בצד ימין שלה יש שולטים טהורים ובצד שמאל נשלטים טהורים. באמצע ישנן דרגות ביניים רבות. ייתכן שרובנו לא נמצאים באחד הקצוות. ייתכן שקרבה של אדם, למשל לקצה השולט, מפתה אותו להזדהות כשולט וההפך. אבל למעשה הוא לא בדיוק שולט אלא בעל נטייה קרובה יותר לשליטה. או בלשון עממית: 'יש לו גם חלק נשלט שהוא מדחיק'.

אם נרצה, נוכל לשלב את סולם קינסי ואת סולם הבדס"מ זה בזה במערכת צירים קרטאזיאנית. נניח שקטע על ציר ה-X מ-0 ל-10 מהווה את סולם קינסי. כאשר 0 הוא הטרוסקסואל וככל שמתקדמים ימינה כך גוברת הנטייה ההומוסקסואלית – ולהפך. קטע מקביל על ציר ה-Y מהווה את סולם הבדס"מ. 0 הוא נשלט וככל שמתקדמים בו כלפי מעלה גוברת הנטייה לשלוט. כל אחד מאיתנו מצוי על נקודה מסוימת במערכת הצירים הזו שמשקפת הן את מידת ההומוסקסואליות שלו והן את מידת השליטה. אפשר כמובן להרחיב את הרעיון למערכת תלת מימדיות (להוסיף ציר Z שמודד את מידת המונוגמיות וכו') ואף למערכות מסדר גבוה יותר.

את עצמי הייתי ממקם בנקודה: [0,1].

(על ציר ה-X – 0, הטרוסקסואל מוחלט; על ציר ה- Y1,  נשלט כמעט מוחלט.)

למה זה משנה? תחליטו אתם. אותי העניין הזה מסקרן למרות שקשה לי להניח שברעיונות מהסוג הזה יש הרבה ערך פרקטי. (פרט לפרנוסם של מחקרים אקדמיים...)

אשמח לשמוע את דעתכם!

איפה אתם נמצאים במערכת הצירים קינסי-בדס"מ?

I'm very type-A, and many things in my life are about control and domination, but eating should be a submissive experience, where you let down your guard and enjoy the ride.

Anthony Bourdain

האם ההעדפות המינית שלנו מלמדות משהו על האופי שלנו? התשובה היא כמובן כן ולא.

מצד אחד ברור שכל העדפה שלנו קשורה באיזו דרך פתלתלה ונסתרת לכל שאר המאפיינים של האישיות שלנו. מצד שני מובן מאיליו שלא קיימת איזו פונקציית התאמה פשוטה בסגנון:

שולטת  ←          חרדתית

נשלט    ←          ילדותי

לא צריך להיות בקי גדול בעולם הבדסמ כדי לדעת שמשני צדי השוט אפשר למצוא קשת רחבה מאוד של מבני אישיות, אולי אפילו את כל המבנים.

אבל לדעתי ישנן מסקנות כלליות שכן ניתן להסיק (כמובן היסק אינדוקטיבי בלבד - כנהוג בתחום) מהתבוננות בפנטזיות ובהתנהגות המינית שלנו. לשם כן יש להבחין בין מה מדליק אותנו לבין איך אנחנו בוחרים לממש את ההעדפות שלנו.

אנסה להסביר זאת באמצעות אנלוגיה. על טעם וריח, כידוע, אין להתווכח. אנשים שונים מעדיפים לאכול דברים שונים. הסיבה להעדפות האלה, סביר שנעוצה יותר במאפיינים גנטיים ופחות במבנה האישיות שלנו. לכן טענות כמו כל מי שאוהב חריף הוא בנאדם עצבני, לא כל כך משכנעות.

אבל, בכל זאת אפשר ללמוד משהו כללי על האופי מתוך התבוננות בהתנהגות שקשורה באכילה. אמנם לא משנה מה אדם בוחר לאכול, אבל זה בהחלט משנה איך הוא בוחר לעשות זאת. אכילה מופרזת; הימנעות מאכילה; אכילה מהירה; התמכרות לאכילה; כל אלה מהווים אינדיקטורים מובהקים למצב נפשי ולמבנה האישיות. מהתבוננות מדוקדקת באדם שאוכל צלחת מרק תוכלו ללמוד הרבה על האופי שלו. (זו אחת הסיבות לדעתי שזה נחשב לא מנומס לעשות זאת) האם הוא דוחה סיפוקים? האם הוא ביישן? האם הוא מתמסר? לכל השאלות הללו תוכלו לקבל תשובות (לא מובהקות כמובן...)

גם  מהעדפות המיניות שלנו, לדעתי, אפשר ללמוד על רבות על האישיות. וכמו במקרה של אוכל, עלינו להתבונן לא במה אנו חושקים, אלא בדרך שבה אנו מממשים זאת.

באופן אישי, אני מעדיף להיות נשלט. עד כמה שאני מסוגל להסיק מסקנות לגבי עצמי, זה נראה לי מוזר ולא כל כך מתקשר לשאר התכונות שלי. אבל האופן שבו אני רוצה לממש את הפנטזיה שלי קשור גם קשור למבנה האישיות שלי. למשל, את העובדה שאני רוצה לעשות את זה לאט ובעדינות, לא מהר ואלים אני יכול להסביר לעצמי בקלות.

מה אתם חושבים?

We're coming into a new generation of women where there's the submissive woman, and then our reaction to it is, 'No, I'm a man, too, and I'm masculine,' and then we fight against it, which isn't the answer, either.

 Brie Larson

הייתי ילד מפונק וחוצפן, אבל עד שהתגייסתי לצבא כבר לא היו לי בכלל בעיות משמעת. את בעיות המשמעת שלי פתרה נערה יפה מטקסס שתווי פניה עדיין חרוטים בזיכרוני היטב. היא עשתה זאת מהר יותר מכל מורה, ויעיל יותר מכל רס"ר. אבל ברשותכם, אתחיל מההתחלה.

נולדתי וגדלתי בשנות ה-90 במישורים הרחבים שבמערב טקסס. כשמלאו לי שמונה שנים התגרשו הורי, ואימי – ישראלית במוצאה – שבה איתי למולדתה. את לורי הכרתי כמה שנים מאוחר יותר, כשכבר התגוררתי בישראל.

היה זה קצת אחרי בר-המצווה שלי. אימא החליטה להצטרף לטיול מחוף אל חוף עם חברותיה בארצות-הברית. הטיול שתוכנן להימשך חמישה שבועות נקבע לאמצע החורף. לא הייתה אפשרות שאצטרף אליו. אני זוכר שהיא התלבטה רבות, האם לעזוב אותי לתקופה ארוכה כל כך. אבל הטיול היה חלום ישן שלה, והיא הייתה אישה חזקה ואמיצה. בלב חצוי היא קיבלה החלטה לטוס.

כילד חסר גבולות הרעיון שאשאר לבדי למעלה מחודש ימים בבית, קסם לי מאד. לא היה לי ספק שתהיה עלי איזו שהיא השגחה, אבל קיוויתי שאוכל לנצל את הימים האלו לחופשה נחמדה משל עצמי. ובכן, התברר שטעיתי. ובגדול.

באותם ימים התגוררנו בבית דו-קומתי בסגנון אמריקאי בקצה שכונה נידחת בהרצליה. באחד הערבים, ימים מספר לפני שהמריאה אימי לארה"ב, שבתי הביתה ממשחק כדורסל. בסלון שבקומה הראשונה מצאתי את אימא משוחחת באנגלית עם בחורה זרה.

'תכיר רוני, זאת לורי' אמרה אימא בחיוך רחב, מיד כשנכנסתי.

'שלום רוני' חייכה גם לורי. היה לה קול נעים אבל נימה מעצבנת. נחמדה מידי.

'בא לך לשבת אתנו?' היא הוסיפה במבטא דרומי כבד שהחזיר אותי באחת לגיל שמונה.

'לא'! אמרתי מיד.

'רוני חמודי תקשיב לי רגע' אמרה אימא.

אחרי פתיחה כזו, חשבתי לעצמי, מגיעות בשורות רעות.

'לורי היא בת של חברה טובה שלי מארצות הברית והיא הגיעה לכאן במיוחד כיד לגור אתך בזמן שלא אהיה כאן. היא תהיה כמו אימא שלך'. 

'מה את אומרת?' אמרתי באדישות מעושה, והסתכלתי על לורי.

היא לא נראתה מבוגרת ממני בהרבה. היו לה פנים עגולות, שפתיים אדומות מאוד, אף סולד וקוקו בלונדיני בהיר ששיוו לה מראה ילדותי. היא ישבה זקופה על כורסת הטלוויזיה השחורה, ויכולתי להעריך שהפרש הגובה שבינינו לא עולה על סנטימטרים ספורים. המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה: 'הילדה האומללה הזו הולכת לעבור גיהינום, אני כבר אראה לה מי הגבר בבית הזה'.

'יפה מאוד לורי' אמרתי מיד וניסיתי מאוד להישמע בוגר חשוב ועסוק.

'ועכשיו, אם תסלחו לי, יש לי דברים לטפל בהם' עשיתי את עצמי עולה במדרגות לקומה השנייה, אבל  במקום זאת התגנבתי לשירותי האורחים ונכנסתי למצב האזנה.

הסיטואציה לא הייתה קשה להבנה. לורי, שמאוחר יותר למדתי לדעת שגילה נושק לעשרים. הייתה אמורה לגור בבית שלנו. בבקרים היא תסייר להנאתה בתל-אביב ואחרי הצהריים ובסופי שבוע תנהל את משק הבית ותשגיח עלי. הרגשתי מושפל. כנער מתבגר תפסתי את עצמי כ'גבר שבגברים'. הרעיון שנערה בעלת מראה ילדותי וקוקי בלונדיני 'תשמור' עלי היה נראה לי מעליב מאוד.

אבל חילופי הדברים הבאים, הבהירו לי עד כמה המצב באמת חמור.

'רוני הוא לא ילד קל' אמרה אימא. 'קשה לו עם משמעת ולהציב לו גבולות זה אתגר רציני'.

'אני לא פוחדת מאתגרים' התרונן קולה של לורי, 'את בוודאי יודעת שניהלתי לבדי את החווה של המשפחה כשאבא היה חולה'.

'כן' אמרה אימא, 'אבל כאן מדובר באתגר מסוג שונה. ניהול משק הבית הוא בעדיפות שנייה. חשוב יותר שתשגיחי שרוני לא יצא מהמסגרת'.

'אבל גברת באוּם אין לי שום בעיה לטפל במשמעת של רוני, את הרי יודעת שהשיטה הטקסנית היא הכי יעילה!'

כאן השתררה שתיקה קצרה שבמהלכה ניסיתי לנחש מהי 'השיטה הטקסנית'. אחרי כמה רגעים התעלומה נפתרה כי אמרה אימא בקול החלטי: 'מעולם לא הרמתי יד על רוני, וגם את לא תעשי כזה דבר!'

'אז איך את מצפה שאגרום לו להישאר במסגרת?' רצתה לדעת לורי.

'בדרכי נועם!' השיבה אימא.

לא. העניין הזה לא התאים ללורי. בהתחלה נראה היה כי הדיון מגיע למבוי סתום. לורי התעקשה שהיא לא מוכנה לקחת את העבודה אם לא תורשה להטיל משמעת 'בדרך הישנה והטובה' כפי שקראה לזה. אימא, מצדה, טענה שיש לה 'עקרונות חינוכיים' שעליהם היא לא תוותר. אבל לורי התגלתה כנושאת ונותנת קשוחה. היא ניצלה את העובדה שאימא כבר שילמה סכום נכבד עבור כרטיס הטיסה שלה לישראל ובחזרה, והודיעה שאין בעיה. מבחינתה, היא הולכת להתנדב חודש בקיבוץ (אז זה עוד היה באופנה...), ותודה על הכרטיס.

בסוף אימא נכנעה. היה ברור שעליה לקבל את התנאים של לורי או לוותר לגמרי על הטיול, ואת זה לא היה בדעתה לעשות.

'אבל אני רוצה להיות רגועה!' אמרה אימא. 'אני רוצה להיות בטוחה שלא תפגעי בו'

'אל תדאגי גברת באוּם' הבטיחה לורי, 'אני יודעת את הכללים'.

'הכללים', כך התברר, היו כדלהלן:

1.      לא מענישים ללא אזהרה מפורשת.

2.      ממתינים פרק זמן נכבד בין ההחלטה על העונש לבין הביצוע. ענישה מהירה המתנהלת מתוך כעס, עשויה להיות מסוכנת.

3.      מכים על הישבן בלבד. כל מקום אחר עשוי לגרום נזק.

זה הספיק לי! הסתלקתי במהירות לחדר שלי בקומה השנייה. נכנסתי למיטה בפנים סמוקות ועם המון מחשבות בראש. אף אחד לא הולך להרביץ לי בישבן! בטח שלא בחורונת שגדולה ממני רק בכמה שנים! לא ייתכן שהיא התכוונה ברצינות. גם אם כן, אני רוצה לדעת איך בדיוק היא תעשה את זה! כן! אני הרי אשתולל ואצרח עד שכל השכונה תשמע. בעצם, עדיף שבמקום זה אני פשוט אחטיף לה בישבן הרי אני הגבר כאן, אין ספק שאני הרבה יותר חזק ממנה!

בימים שנותרו עד לטיול הגדול, לורי התגוררה אתנו ולמדה את סדרי הבית. חדר האורחים הקטן שבקומה השנייה הפך להיות החדר שלה, ואימא יצאה אתה לקניות, סיירה אתה בשכונה הקטנה שלנו והראתה לה כיצד לטפל בבית. אני מצדי התנהגתי כאילו לורי לא קיימת. אימא נראתה מעט מוטרדת אבל ללורי עצמה נראה היה שהעניין לא מפריע. היא התנהגה בעליזות ובקלילות, הרבתה לחייך, ונהנתה מכל רגע. ביני לבין עצמי הודיתי, שלורי היא בעצם די חמודה. היא הייתה יפה ועליזה, ובכלל לא הייתי מתנגד לקבל ממנה נשיקה על הלחי.

בבוקר יום הטיסה אימא לקחה אותי לשיחה. היא הסבירה לי שמותר ללורי להשתמש בענישה גופנית, אבל היא בטוחה שלא יהיה בכך צורך. 'כל מה שאתה צריך לעשות זה לשמור על זמני השינה, להכין שיעורי בית, ולשמוע בקול לורי. אני בטוחה שתסתדרו!' אני הייתי פחות בטוח שנסתדר, אבל ממש כמו אימא שלי לא היה לי ספק שלורי לא באמת תעניש אותי. אני יודע מה אתם חושבים עכשיו. ברור! לורי דווקא כן תעניש אותו. טוב, אין טעם להסתיר את זה, אתם צודקים כמובן, אבל אין לכם מושג עד כמה. את נחת זרועה של לורי על ישבני טעמתי שלוש פעמים במהלך חמשת השבועות. על הפעם הראשונה אספר לכם כעת.

השבוע הראשון לשהותה של לורי עבר ללא תקלות מיוחדות. אני הקפדתי להתייחס ללורי בקרירות ובבוז כאילו היא פולשת לבית. לורי מצידה, התעסקה בענייניה. היא חייכה אלי, הגישה לי ארוחות ערב, ווידאה שאני מכין שיעורים והולך לישון בזמן. נראה היה שהיחס כפוי הטובה שלי לא מפריע לה בכלל. ההתנגשות הראשונה התרחשה בתחילת השבוע השני. האירוע הזה שאני זוכר לפרטי פרטים שינה לחלוטין את מערכת היחסים בינינו ולמעשה השפיע גם על כל מערכות היחסים שלי עם נשים מאז.

באותו בוקר, השארתי בכוונה את הכריך שהכינה לי לורי על השולחן במטבח. כשחזרתי הביתה אחר הצהריים, ראיתי את לורי שרועה על הספה בסלון - קוראת. היא הייתה לבושה בחצאית קצרה שחשפה ירכיים עבות וחלקות ובחולצת טריקו רחבה.

'היי רוני' אמרה לורי. - לא הגבתי.

'אחרי שתכין שיעורי-בית היום, אני רוצה לדבר אתך.' אה, אז עכשיו היא מזמינה אותי לשיחה כמו איזו בוסית, חשבתי לעצמי, בטח רוצה לדבר על הכריך. 'אני עסוק' הודעתי לה, 'נראה, אולי בפעם אחרת'. לורי קמה ממקומה ואמרה בפסקנות: 'רוני, אחרי שיעורי הבית אנחנו נדבר, אם אתה רוצה או לא! הבטתי בה בתשומת לב. היא לא נראתה מאיימת במיוחד. פני ילדה חייכניות, שיער בהיר, חולצה נערית, חצאית קצרה. לפני שהספקתי לחשוב על העניין עד הסוף נפלט לי:

'את לא תגידי לי מה לעשות ילדה קטנה!' לורי נראתה המומה. אחרי שתיקה קצרה היא אמרה בשקט:

'אתה תבוא לדבר איתי או שתקבל עונש' היא נראתה רצינית לחלוטין, אבל בשלב הזה כבר היה לי קשה לרדת מהעץ.

'אני עסוק ואין לי זמן אלייך! נראה אותך מעיזה לנסות להעניש אותי!' אמרתי. לורי לא הגיבה, היא חזרה לספה והמשיכה לקרוא את הספר שלה. ונראתה כאילו לא אכפת לה בכלל מהחוצפה שלי. עד אחרי ארוחת-ערב לא החלפנו מילה. התחלתי כבר לקוות שלורי שכחה מהעניין אבל לפני שנכנסתי להתקלח היא אמרה בנועם: 'רוני, אחרי המקלחת תיכנס בבקשה לחדר שלי'.

'כבר אמרתי לך שאין לי זמן!' צעקתי וטרקתי את דלת המקלחת. התקלחתי והלכתי מיד לחדר שלי. העמדתי פנים שאני קורא, אבל לא הייתי מסוגל להתרכז. האם לורי באמת תנסה להעניש אותי? אחרי פרק זמן שנראה כמו נצח נשמעו נקישות על דלת החדר.

'רוני! תפתח בבקשה!'

לא הגבתי. היא הקישה בנימוס עוד מספר פעמים, ואז פתחה את הדלת בעצמה. היא עמדה בפתח החדר, שיערה עדיין רטוב מהמקלחת. כתונת הלילה שלה הייתה מעוטרת בלבבות ורודים והיא נראתה ילדה יותר מתמיד.

'בוא לחדר שלי בבקשה' אמרה לורי בשקט.

'היית מתה!' לגלגתי.

לורי נגשה מיד אל המיטה שלי ואחזה בי בשתי ידיים. יכולתי לראות את הפטמות הזקורות שלה מבעד לבד הכתונת השקוף. נאחזתי בכל כוחי במסגרת המיטה.

'תעופי מכאן!'

לורי לא הגיבה. היא רק משכה ומשכה. שנים של עבודה בחווה הקנו לה זרועות שריריות שלא הלמו את המראה הילדותי שלה. עד מהרה היא הצליחה לנתק את אחיזתי במסגרת המיטה והחלה לגרור אותי לכיוון החדר שלה. היה ברור לי שזהו רגע האמת, עכשיו! עכשיו עלי להראות ללורי מי הבוס! בעטתי, השתוללתי, צרחתי, אבל דבר לא עזר. המרחק ביני ובין החדר של לורי הלך והצטמצם לאט אבל בהתמדה.

בסוף היינו שם. שנינו. היא נעלה את הדלת. ואני הסתכלתי סביבי בחשש. באוויר עמד ריח מתקתק מהשיער הרטוב שלה - ריח של שמפו לילדים. על המיטה שלה עמד דובון ורדרד שמעולם לא ראיתי קודם. צרחתי. בעטתי בדלת. לורי נשארה רגועה.

'אני לא מצפה שתשתף פעולה, רוני, זו הפעם הראשונה שלך. הפעם הראשונה היא הכי קשה, אתה מבין, אבל אני מאוד מקווה שלא נצטרך לעשות את זה שוב.'

כשזרוע שמאל שלי לפותה בידה היא התיישבה על המיטה. היא העמידה אותי בין הירכיים החשופות שלה ואז כופפה אותי בכוח מעל ברכיה בעודה מחזיקה את ידי השמאלית מפותלת מאחורי גבי.

הגשתי מושפל וחסר אונים. גבר צעיר שכמותי, מוטל עכשיו על ברכיה של נערה צעירה, נתון לחסדיה. זה היה כמעט בלתי נתפס. ניסיתי לבעוט ולהשתחרר מאחיזתה אבל לורי רק הדקה את ירכיה החזקות זו לזו ופיתלה בכוח את היד שמאחורי הגב שלי.

'תעזבי אותי!'  צעקתי בפאניקה. 'אני יהרוג אותך!' לפתע הרגשתי את היד שלה נכנסת מתחת לגומי של מכנסי הפיג'מה שלי, והבנתי שההשפלה שלי עומדת להגיע לשיאים חדשים. עכשיו הייתי מבוהל באמת.

'לורי!' שמעתי את עצמי מתחנן. 'למדתי את הלקח שלי אני אתנהג יפה!'

'אני שמחה שלמדת את הלקח שלך איש צעיר אבל התפקיד שלי הוא לדאוג לכך שתזכור את מה שלמדת' אמרה לורי בנועם, ומשכה את מכנסי הפיג'מה שלי עד לקרסולי. אחר כך הרגשתי את התחתונים שלי מופשלות, ועמם מופשלת פיסת הכבוד האחרונה שלי. דמעות של בושה עלו בעיניי. לא! אני לא אבכה, החלטתי בתקיפות. לפחות אני אראה לה שאני לא ילד קטן.

בידה הפנויה היא חיטטה במגירה שליד המיטה. אני הרגשתי שהעולם עצר מלכת. משב רוח פתאומי שחשתי בישבני החשוף הפך אותי מודע עוד יותר לתנוחה המשפילה שבה אני מצוי. לבסוף לורי שלפה מן המגירה את מברשת השיער שלה ומיד הרגשתי את הטוסיק שלי מתכווץ.

המכה הראשונה לא הייתה נוראה בכלל. הרגשתי עקצוץ קל לא יותר. אבל לורי לא מיהרה לשום מקום. ידה האוחזת במברשת הכתה שוב ושוב ומהר מאוד התחלתי להרגיש שישבני עולה בלהבות. הכאב היה בלתי נסבל. הייתי משוכנע שהיא עומדת להפסיק אבל לא! ההלקאה נמשכה ונמשכה. בסוף ויתרתי על שרידי הכבוד העצמי שלי ופרצתי בבכי קולני. שום דבר כבר לא היה חשוב העיקר שהבעירה הנוראה הזו תיפסק. התחננתי, התייפחתי, הבטחתי הבטחות, בעוד ידה החזקה של לורי ממשיכה להבעיר את אחורי.

כשהכול הסתיים כבר לא הרגשתי גבר צעיר בכלל. הרגשתי ילד קטן בכיין ופגיע. לורי הרפתה את אחיזתה ממני ואמרה:

'זה נגמר עכשיו רוני', אתה יכול לקום. נעמדתי. אינסטנקטיבית, הרגשתי את ידיי נשלחות אל ישבני הבוער מותירות את איבר המין שלי חשוף. לורי נראתה אדישה למראה הזין הקטן שלי. היא נעמדה והפנתה אלי את גבה מתכופפת אל השידה ומחזירה את מברשת השיער למקומה.

ניצלתי את ההזדמנות ומשכתי במהירות את התחתונים ומכנסי הפיג'מה בחזרה למקומם. לורי הסתובבה אלי ואמרה:

'לילה טוב רוני'

היא רכנה אלי ושפתיה האדומות התכווצו. היא עומדת לנשק אותי! לפני כמה ימים הרעיון הזה קסם לי מאוד אבל עכשיו – עכשיו שנאתי כל חלק וחלק מגופה של לורי. החל מפניה הבהירות והתמימות עבור דרך מותניה המקומרים וכלה בכפות רגליה הקטנות. הדפתי אותה ממני.

'לא רוצה לא צריך' אמרה לורי.

'אם תרצה תוכל לקבל את הנשיקה בפעם אחרת'

המשפט הזה ליווה אותי אל המיטה באותו ערב.

זו לא הייתה הפעם האחרונה שלורי לימדה אותי לקח. אם תרצו לשמוע גם על הפעמים האחרות כתבו  לי בבקשה בתגובות ואנסה לספר גם עליהם.

זהו. זה היה הסיפור הביכורים שלי. תודה רבה שקראתם.

אם הגעתם עד כאן, זה מאוד ישמח אותי אם תטרחו לכתוב ביקורת מכל סוג שהוא.