אני מעבירה את עצמי בסשן שהוא כל כך מיותר וכל כך מפגר וכל כך מכאיב, לנשמה, שזה כבר גובל במזוכיזם ואני לא, ממש ממש ממש לא. או שאולי זה בכלל סאדיזם, עצמי. וגם זה אני לא. ובטוח שאני בכלל במקום שהוא לא נכון לי אחרת אך יכול להיות שאני בין ההגדרות המפגרות האלה. ומה פתאום הן התחברו יחד? ככה שהסדיזם שאני חווה נובע ממזוכיזם שאני בכלל נותנת?
וניראה לי שמה שאני באמת רוצה עכשיו זה ונילי שיחבק.
לא אוהבת שיוצאת ממני ציניות, היא אפילו כבר לא באמת משעשעת אותי. והמרחק של כמה ימים היא קשוחה, מעלה בי שאלות. שכולן מיותרות להפליא ועל כולן אני גם יודעת את התשובה.
בשיחה מקודם אני כמעט ומתפתה לחלוק איתה את המידע, אבל מתאפקת. בדהכ היא מתקשרת אלי כשהיא בדרך למשרד ולהגיע מrosdail moor park עד לdowntown לוקח לפחות 45 דקות. שבהן לרוב אני מצליחה להיות קשובה, לכל אורכן, עם הפסקות פיפי, קפה וסגריה. אבל הפעם אני מאבדת את זה מהר. ואז היא מספרת לי על הויסטריה שפורחת לה על הגג ועל איזה לקוח, ועל הבת של..שמתחתנת ועל אך זה להיות A Jewish princes, כשחצי רחובות פלוס הפרדסים של נס ציונה רשומים על שמך גם כשאת גרה מליון קילומטרים משם.
אני שמה אותה על ספיקר, ומצליחה לתרגל פיצול קשב, כשאני מהנהנת בקול המקומות הנכונים. אבל המחשבות שלי נודדת למקום אחר לגמרי, לזמן אחר ומיקום שונה. ואני מבינה שאני מתגעגעת לתחושה. מבעד לאיבוד הקשב שאני חווה אני מצליחה לשמוע אותה אומרת: 'אולי תבואי לחגים? ' ובשנייה זה מכניס אותי לתוגה שמגיעה עם הסתיו.
בדרך חזרה הביתה, אני מתפעלת חמ'ל קידמי ומנסה לתאם בין בעלי המקצוע שאמורים לבצע את ההחייאה על קריסת המערכות שחוותה הדירה שאני גרה בה בשבוע האחרון. וזאת כשאני יודעת שמראש -אני טרף קל, חסר אונים וידע ושהם יודעים שאני יודעת את זה.
ואנחנו במעין חצי משחק מוחות, עם קהל, אני, שבוי שההפסד הוא אינהרנטי, עבורי ואני מקבלת אותו כחלק מהגזרה של להיות חד הורית, בדירה ישנה עם בעלת בית, שתמות.
ואני מנסה להבין, במצבי, מאיפה אמורה בעצם להגיע הנחמה? ועד כמה אני עוד יכולה למלא אותה בכוחות עצמי? אז עוד אימון כושר? עוד התחלה של שיחה בטינדר שעל פניו ניראת מבטיחה ולא מקיימת? עוד הופעה? סרט? פאב? אולי הזרקות חומצה היאלרונית תמלא לא רק את הגיל? או אפילו עוד קצירת פירות מקצועיים שיהיו מתוקים ככל שיהיו?
ואז כשאתה חי עם עולם הדימויים והאסוציאציות שכניראה לא מוגבל לשום גחמה ולשום עולם תוכן, מה עולה לי בראש זה מכשיר הדיפיברלטור שתלו היום בעבודה..
Cleer
אני נותנת לאויר של הים לעטוף אותי לריח שלו להיכנס פנימה, לחלחל, למלא את כל החללים שנפערו בי בסופש רווי אלכוהול ומחשבות. כזה שספירת מלאי שלו לא תבייש סניף של בנא משקאות לצד ספת מטופלים וקופסת טישו. ואני מאפשרת לקרנים האחרונות של השמש לאחות את הסדקים, להתיישב בדיוק, איפה שהן צריכות להיות. לתת לתובנות לשקוע ולשיעורים להילמד. ואני יודעת שיש משהו לא הוגן בסופש קיצי של קאסמים, להיות לפנות ערב בים. אבל תכלס מה באמת הוגן בחיים האלה וזה לא באמת משנה מאיזה צד של הכוונת או השוט אתה נמצא. כי גם הגינות, בסופו של דבר היא פרספציה ואם כבר גרים בעיר מנומנמת אז לפחות כזו שליד הים, וכרגע בלי קאסמים.
'שקט בקשה'
מה שהכי בא לי כרגע, זה להיכנס מתחת לזרם מים לשטוף את השאריות של היום הזה. להכין קפה קר, סגריה ולהסתרע במרפסת מול הים, יותר נכון לשבת ועוד בדוחק. ולבכות החוצה את הכל. את העייפות, האכזבה, הצער,את הטמטום ולא רק את שלי, את הבאסה שהולכת ומטפסת, צוברת תאוצה וצורבת לי את הגרון, את הכמיהה, את הלבד.
עייפתי :/
יום אחד שתנוח עלי הרוח אני אכתוב ספר , הוא יהיה רב מכר..אני לא אצטרך בשבילו מוזה, ולא דמיון פורה מידי. אני פשוט אאסוף את כל הקלישאות, החרא, החרטוטים והשיט מתוך הטינדר ואכרוך אותם, את כולם יחד.
הוא יהיה מלא בפנינים כמו: 'גרוש פלוס נסיכים, מהממים', 'נשוי לשעבר', 'גרוש, אבל דסקרטי', 'משומש במצב טוב' או בגרסתו השנייה: 'יד ראשונה...'..
או במשפטי חוכמה ועומק : ' לעשות אהבה זה קל...' ,'זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי..'
יהיו בו מבחר תחומי עניין נהדרים כמו: 'נטפליקס', 'קניות' ו'פאבים על החוף'.
ולחסרי המילים מלא דוגמאות למשפטי פתיחה מקסימים כמו: ' מהממת שאת', ' מה מחפשת?', ' אני סוכן ביטוח במה את עוסקת?' 'סקרנת..' ומשפט המחץ שמגרה ומדליק כל אשה ואותי במיוחד:' את יותר גדולה ממני (נרשם על ידי גבר בן 48), אבל אני אוהב מבוגרות'.
ואז כל אדיוט יוכל לחפש ומצוא את הטמטום שהוא כתב שם🤦♀️
חם לי, בדהכ אני דווקא אוהבת חום, המוח שלי עובד טוב יותר, בקור הוא משותק. אבל מליון האנשים סביבי והלחות עם הזכרונות מהפעם הקודמת, יוצרים אצלי בגוף תחושה לא נעימה.
אני מחפשת לי פינה מוצלת להמתין בה וחושבת מה יהיה עם מרוב חום יתחיל לנזול לי מהאזן נוזל בין תאי ישר מהמוח..זה קצת כמו בוסטווארלד כשהמארחים מקולקלים, עוברת לי המחשבה בראש ובאותו רגע כל כך ברור לי שהמועד שאני אגיד את הדבר הלא נכון בזמן הנכון ..או שבעצם זה יהיה לומר את הדבר הכי נכון, אבל בזמן הלא, קרוב מתמיד.
בזמן שאני ממתינה, אני נכנסת לכלוב לקרוא הודעה וחושבת שאולי הגיע הזמן לעדכן את הכרטיס, אולי יהיה נכון בכלל לשנות את הסוגריים, אולי אני כבר 'אחרת'. כי מי בכלל עוד יכול לומר לי מה לעשות? ומה זה משנה בכלל, שזה מה שנותן לי שקט בראש, פרפרים בבטן ופעימות בכוס, אם אין מי שראוי? ובכלל אך בן אדם עם אגו מפותח ודעה על כל דבר בעולם, יכול בכלל להיות נשלטת? ואז מה, אם היית כזו מליון ואחת שנה? אולי התפתחת? הלכת אחורה?!
אבל עוד לפני שאני מספיקה למדוד אך מרגיש לי (אחרת) אני מקבלת שיחה בפון , כזו שגואלת אותי מהחום, ומהמחשבות.
היא מספרת לי משהו, ואני פשוט לא מצליחה להפסיק לצחוק, אני אפילו לא מבינה למה זה כל כך מצחיק אותי, אבל זה מצחיק. והצחוק שלי מדביק אותה, וגם את מי שיושב בשולחן ליד שלא מפסיק לנעוץ מבטים.
אנחנו יושבת בפאב שאני עוד מכירה אותו בגלגול ממש של פעם, כשהוא היה צפוף ואינטמי עם עשן ותפוצ'יפס במילעל, ואני הייתי כל כך תמימה וכל כך בישניית אז. והיום?!
היא מזמינה ירקות צלויים, ואני מחזקת את השרדונה בוודקה ותוהה על הקומיבנציה שלא ממש טעימה לי בפה אבל עושה היטב את העבודה, ומחזקת את העובדה שאני לא מפסיקה לצחוק גם כשהיא ,מספרת לי על אנשים ששתינו מכירות ועל מקום ליד הים. וגם כשהמחשבה שלי נודדת למחוזות רעים על ים סוער ליד חוף שקט ולטעויות שאני מצליחה להודות בהן ביני לבין עצמי.
אני אוהבת מגע, מאוד אוהבת, מאוד מאוד אוהבת מגע. אוהבת משחקים לי בשער ושעושים לי קיצים בגב, אני אוהבת שמחבקים אותי חזק ושסתם מלטפים. אני אוהבת את המגע של הכף יד כנגד הלחי, מממ... גם כנגד זו של התחת..האמת, גם את זה של הזין.
אבל ניראה לי שבטופ נמצאות הנשיקות...כולן.. אני אוהבת להתנשק...תמיד חשבתי שזה קצת מרגיש עבורי כמו החתמה, קצת כמו תחילתה של התמכרות..
וחייבת שנוגעים לי במוח.. ובלב..
השאריות של שבוע שעבר עוד נמצאות אצלי בגוף, וכבר צריך לפנות מקום לדברים חדשים.
