אני תוהה ביני לבין עצמי כמה נמוך אני עוד יכולה לרדת, מתי זאת התחתית? מתי אני אגיע לרגע שממנו ניתן יהיה שוב לעלות? זה קצת כמו הקו האדום ההוא של הכינרת שבכל פעם מוקם במקום אחר והירידה למטה חלקלקה, מדרון שאני לא מצליחה לעצור בו.
'אין מה לעשות מותק, קחי אחריות' היא אומרת לי , 'זה כואב, אבל זה מה שיש'. אני מושכת חזק באף , מנגבת את העיניים, מקשיבה לה ומבינה , כן, הבנה תמיד היתה צד חזק אצלי, אבל זה שאני מבינה לא באמת אומר שאני גם מצליחה ליישם. אני לא. ממש ממש לא. והדמעות שוב חוזרות ומציפות, והכאב והפגיעות והבאסה והחושך שממלא לי את הכל.
ואני מרגישה שכל החיבור והחוזק והחוסן וכל ההשגים והצמיחה של השנתיים האחרונות התפוגגו כלא היו, משאירים אותי בודדה ועצובה וקטנה וחסרת ישע שרק צריכה בית וחיבוק ולשים את הראש ולשמוע משהו שלוחש לי באוזן שעוד יהיה טוב.
:(
