לפני 19 שנים. 20 ביולי 2005 בשעה 13:45
השביל חשוך, אני מטפס את המדרגות הבודדות שבדרך וצועד לכיוון דלת העץ. בצד השני היא כבר ממתינה לי. פותח את הדלת ומגלה כיסוי עיניים שהשאירה לי. מבין את הרמז ושם אותו עלי.
"תתפשט!" קולה מורה לי בטון קשוח.
מוריד את בגדי בזריזות, לא רוצה להיות איטי.
כשהייתי ערום דיווחתי לה וקיבלתי הוראה להתקדם. מרגיש מוזר... מדדה כעיוור במקום שאיני מכיר, מקווה שלא אתקע בקיר ואז היא תצחק עלי. גם ככה מביך לי, אני ערום כולי, זכריותי מביעה היטב את התרגשותי ואני יודע שהיא בוחנת אותי היטב.
"עצור!"
קופא במקום.
"על ארבע!"
מוצא את עצמי מציית לקול הסמכותי הבוקע מגרונה. הרצפה קרה, החדר חם. מתאר לעצמי שהרבה נרות דולקים בחדר ולכן כ"כ חם. ממתין על ארבע, דממה... איני יודע כמה זמן אצטרך להמתין בתנוחה הזו בלי לזוז. לפתע מרגיש את כף רגלה על פני, היא מלטפת אותי באמצעות כף הרגל. אני מתחיל לנשק, ללקק, מתחיל לנקות את רגלה החלקה.
"לא טוב!" היא רוטנת בקול כועס
לא טוב? מה לא טוב..? הנה אני על ברכי עם עיניים מכוסות מלקק את רגליה והיא טוענת שזה לא טוב לה. אולי אני לא עושה את זה כמו שצריך? מבקש הזדמנות נוספת, הפעם אני ממש משתדל לגרום לה הנאה.
היא נתנה לי את הזמן שלי לרגליה, זמן בו דאגתי לפנק כל חלק בכף רגלה, אבל בשלב מסויים היא קמה. ספק מאוכזבת, ספק משועממת. קמה והלכה... רוצה לקרוא לה אבל יודע שאסור לי. רוצה להציץ מבעד לכיסוי העיניים אבל יודע שהיא כנראה עדיין כאן, בוחנת אותי, ממתינה לרגע בו אעיז להרים את ידי מהרצפה. אז נשאר כך, ממתין, לא יודע למה...
אאאהה...!!!! צריבה חזקה ומפתיעה בגבי. אני מבין שזוהי שעוות הנר. זה מרגיש כמו טיפה אחת קטנה שזולגת על גופי ושורפת כל הדרך, הטיפה לא מוותרת לי לרגע ואני סובל. אסור לזוז... פעם ראשונה שמטפטפים שעווה רותחת על עורי. בעודי חושב על העניין, מנסה להסתגל לצריבה שיצרה השעווה החמה אני חוטף עוד טיפה ועוד טיפה.... צעקת כאב מסתננת מבין שיני.
"שתוק! לא מעוניינת לשמוע אותך". הגב שלי צועק במקומי. הגב שלי בוער, הגב שלי מתחנן לעוד.. מה זו ההרגשה הזו??
היא מתיישבת על גבי, כמו שרוכבים על חמור. מרגיש את אצבעותיה מטיילות סביב פי הטבעת שלי ומתחילות להיכנס. לא עברה דקה ואצבע אחת כבר עמוק בפנים. זה כואב, זה לא כ"כ נעים, אבל אני לא פוצה הגה. היא מתחילה להכניס עוד אצבעות אבל אז מחליטה להכניס במקומם ויברטור. כואב. כ-ו-א-ב-! אבל אני מרשה לה לעשות בי כרצונה. למכשיר היה קשה להיכנס, כנראה שאני עוד לא מוכן אליו... תוך כדי החדירה אלי אני מרגיש לפתע את הכאב שכבר הפך מוכר, כאב השעווה הרותחת. הכאב מאוד גדול, כנראה שהיא רואה את זה ומפסיקה.
שומע אותה מניחה את הנר ומתיישבת מולי. אצבעותיה אוחזות בחוזקה בשערותיי ומצמידות אותי אל רגליה. אני נותן לה לעשות בי כרצוני, כבר הוכחנו שכשאני מפעיל מחשבה איתה היא לא מרוצה אז אני מחליט להרפות. מתחילים מלמטה. היא מצמידה את ראשי אל רגלה ואני מנשק ומלקק, משתדל לטעום כמה שיותר ממנה. לאט לאט היא מעלה את ראשי עד שמצמידה אותי אל המקום אליו השתוקקתי מהרגע בו הגעתי.
קשה לנשום, הכל רטוב, היא דוחפת את פניי עמוק וחזק אל תוך הכוס המלכותי שלה ואני משתגע, מנסה בכל כוחי לוותר על תהליך הנשימה לטובת עוד שניה של ניסיון לספק אותה. מלקק, יונק, שואב... משתמש בכל פיסת ידע או ניסיון שצברתי... המאמץ מסתמן כמשתלם. בהדרגה אני פחות ופחות מצליח לנשום כי היא מצמידה אותי בכוח לשם ולא מוותרת לי אפילו לרגע. מרגיש אותה מתחילה לרעוד, מניעה את ראשי כרצונה, משתמשת בי לסיפוק המיני שלה... גומרת... נוזלת על פניי...
אני חוזר חזרה למקומי, על הרצפה הקשה והקרה, על ארבע, ממתין שתירגע ותחליט מה היא עושה איתי.
ההצלפה הראשונה הפתיעה אותי. לא שמעתי בכלל שהיא קמה ולקחה משהו בידה. כ"כ מפתיע וכואב וצורב... זה מרגיש כמו חגורת עור עבה, אולי כפולה... הצלפה שנייה. מנסה ללמוד את ההרגשה, מעולם לא הצליפו בי. מנסה לא לזוז. מנסה לא להוציא הגה.
היא אומרת לי שעכשיו היא תשבור אותי. היא יודעת שאי אפשר, היא יודעת שאף אחד לא שבר אותי כבר 15 שנה. לא באמת...
הצלפה נוספת...
מההצלפה הבאה אתה מתחיל לספור".
"אחד גבירתי"...
"שתיים גבירתי".....
חמש עשרה גבירתי....
מידי פעם היא עוצרת, מוודאת שאני עוד מצליח לנשום. היא אינה יודעת שהכאב מפרק אותי. שהצריבה הזו שאיני רגיל אליה כואבת לי עד מאוד. אבל אני שותק. לא אתן לה לשבור אותי, שתצליף כמה שהיא רוצה. ווווווווושט!!!
"שש עשרה גבירתי"....
"עשרים ותשע גבירתי"...
ב39 כמעט והתבלבלתי. המוח כבר לא מתפקד מרוב כאב, התחת שלי שורף וכואב וחם. היא כנראה שמה לב שכמעט ולא הצלחתי לספור אז היא הפסיקה...
נשימה לרווחה.. זה נגמר..
אאאאההה!!! שוב נרות! והפעם לא טיפה אחת אלא כמה ביחד. ממש נדמה שהיא שפכה את כל השעווה שהנר ייצר על גבי.
צורח. לא מצליח לשתוק יותר. מתחיל לנשום בהיסטריה...
ההצלפות ממשיכות. כבר אין מילימטר שלא כואב באחוריי, וזה כולל את הגב והירכיים. כל האיזור כבר מוכה ורגיש, מה שגורם להצלפות להיות כואבות יותר.
"חמישים גבירתי". בקושי מצליח להוציא את המילים מפי. אולי כדאי להודות בזה, אני מרוסק לגמרי. הגוף שלי לא רגיל להצלפות וטיפות שעווה רותחת. אם רק הייתה קושרת אותי אולי היה לי קל יותר, אך היא ידעה שיותר קשה יהיה לי להשאיר את ידי על הרצפה כשהן אינן קשורות.
לא יכולתי יותר. הייתי חייב להרים לרגע את ידיי ולשחרר אותן מהתנוחה המכאיבה. היא קלטה זאת וניסתה לגרום לי לבקש שתפסיק. ניסתה לגרום לי להישבר. היא הפעילה את כל הפסיכולוגיה שלה נגדי. היא נגעה בנקודות עמוקות בנשמה שלי וניסתה לשבור אותי,אבל אני סירבתי.
היא נדהמה. היא ראתה באיזה מצב אני, אני מניח שהיא אפילו התחילה לדאוג מעט. קשה לנשום, קשה לזוז, קשה שלא לזוז... הסירוב שלי העלה את חמתה והיא החלה להצליף חזק יותר. מהר יותר. יודעת שאני על סף שבירה ומנסה להביא אותי אל מעבר לנקודת השבירה שלי.
"שמונים גבירתי"... לוחש לה בכאב
"תשעים ושמונה גבירתי".... כבר רואה את התקווה באופק, היא הרי לא תמשיך מעבר ל100 הצלפות ברצועת העור שלה, היא יודעת שזהו הסשן הראשון שלי...
"מאה גבירתי"
"מאה ואחת גבירתי"
"מאה ושתיים גבירתי"
מה קורה פה? אני כבר תכננתי שהיא תפסיק.. בבקשה שתפסיק... כל מה שאני צריך לעשות זה לבקש ממנה שתפסיק והכל יגמר. אבל מסיבה שאינה ברורה לי – לא אז ולא עכשיו, אני מסרב להישבר. בכל מכה שאני חוטף אני כמעט ונופל. לאחר כל מכה אני מחזיר את עצמי לתנוחה המקורית בהמתנה להצלפה הבאה. השרירים בידיים וברגליים כבר חלשים, רועדים, כל הגוף כואב, נשימות מהירות, מתחיל לקלוט שהיא לא תפסיק עד שלא אשבר.. זה לוקח לי את כל התקווה להצליח לעמוד בזה, זה כבר ממש בלת..
"מאה ועשרים גבירתי"........... שרק יפסיק כבר!!!!! אבל אני לא אתן לה. היא לא תשבור אותי...
"מאה ושלושים גבירתי"
"מאה שלושים ותשע גבירתי"...
מאה שלושים ותשע. המספר הכי באמצע שיכול להיות. בחיים לא הייתי מתאר לעצמי שדווקא שם היא תפסיק. איני יודע אם הפסיקה כדי לאפשר לי לנוח או כי החליטה שזה מספיק. אצלי בראש אני ציפיתי לגרוע מכל, ידעתי שבעוד מספר שניות תתחדש סדרת ההצלפות.
אחוריי רותחים, כנראה צבעוניים כבר, מרגיע את נשימותיי, מתכונן להצלפות הבאות, מכין את עצמי גם לאפשרות שתטפטף עלי מהנר החם... מכין את עצמי כ"כ טוב ששום כאב כבר לא ישבור אותי הערב. כלום. לפתע אני מרגיש את שפתיה מנשקות בעדינות את פצעי.. אצבעותיה מלטפות אותי..... כוס אמא שלה... אני נשבר.. הרוך הפתאומי הזה באמצע כל המכות מעלה דמעות לעיניי ואני מתחיל לבכות. לא האמנתי שאני אשבר, אבל היא הצליחה לשבור אותי. לא בעזרת הכאב, אלא בזכות הרוך. המגע העדין על הפצעים באחוריי, ההבנה שזה לא מתוך רוע, כל אלה יצרו פורקן אדיר של רגשות.
אח"כ הבכי מתגבר והיא מעלה אותי אל המיטה ומחבקת אותי חזק...
"יפה שלי...." היא קוראת לי ומזכירה לי שהיא איתי, טובה אלי, רכה אלי...
