לפני 19 שנים. 19 ביולי 2005 בשעה 1:51
לא יכול להגיד זאת בוודאות כי אני לא מומחה, אבל הרגע הבנתי משהו:
139 זה הרבה. זה המון....!!
לא?
כך נראה לי...
וזה גם משאיר דיי הרבה סימנים.....
מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.
לפני 19 שנים. 18 ביולי 2005 בשעה 16:22
סוף סוף לאחר 3 ימי חיפושים קניתי מיטה לבית החדש.
קניתי גם כיסא. ווואו כמה נוח הכיסא שקניתי... עם אקסטרה ריפוד ומשענת גבוהה שמחזיקה את הגב בנוחות...
תתחדש....
לפני 19 שנים. 18 ביולי 2005 בשעה 9:34
מדהים בעיניי שבנאדם יכול להרגיש המון רגשות באותו זמן. אנשים שונאים, אוהבים, צוחקים, בוכים, רוצים מליון דברים, חולמים על מיליון אפשרויות.... וכל זה בנקודת זמן אחת.
מוצא את עצמי תוהה איך כל הסתירות האלו בונות אישיות, איך שאין אנשים זהים באישיותם כי לכל אחד צירוף אחר של רגשות (ממש כמו דנ"א)...
גם אצלי הסתירות הללו קיימות. מרגיש מיליון דברים שונים בו זמנית, לעיתים קרובות יש התנגשויות. לדוגמא בנושא השליטה. אני שולט! לא מסוגל להרפות, גם לא רוצה... אוהב את השליטה, אוהב לראות את הדברים מתנהלים כפי שאני בוחר ואוהב את הרגשת הכוח הנוצרת אצלי כשהכל (וכולם?) מסתובב לפי הוראתי ולפי ההיגיון הפרטי שלי. לא מוכן להרכין ראשי כשמנסים לפגוע בי. לעולם ארים ראשי, לעולם אתקוף בחזרה ולא אוותר עד שאביס את "הבא להורגי".
עם זאת, יש מצבים בהם קשה, כלום לא מצליח ונסיונות השליטה שלי נראים עלובים ולא מצליחים להשפיע אפילו על מולקולות האוויר שמקיפות אותי. במצב כזה אני מרגיש אבוד. הדברים הקטנים הופכים גדולים ומאיימים למוטט אותי. במצב כזה אני לא מוותר. לא מרפה, נלחם בזה מנסה לשלוט בכל מה שחומק מבין אצבעותיי.... הסתירה הגדולה היא שלעיתים (רחוקות, נדירות) אני מרגיש שצריך את האדם שיבוא להאיר את דרכי, יכוון את מהלכיי ויקח ממני את המושכות ה"מקולקלות" שלי.
הבעיה היחידה היא שגם כשהמצב הזה קורה אין מי שיעשה זאת, כי אין מי שמתאים. אין מי שאסמוך עליו ואוכל להתמסר לו, לקבל שקט, למסור את גופי ונשמתי... למסור את שליטתי...
עכשיו זה זמן כזה. כלום לא הולך כמו שצריך. הכל עקום, הכל נגד ההיגיון. דברים שהיו יכולים להיות פשוטים ונעימים הופכים מורכבים ומטרידים. צריך אותך שתבואי ותעטפי אותי, שתביאי אותי לשפל ממנו אוכל רק לעלות, ממנו כל שינוי יהיה לטובה. רוצה שתגרמי לי לבכות. אלוהים.. כמה זמן לא בכיתי ... רוצה לשחרר את זה... רוצה להגיע למקום הזה שחסום אפילו מעצמי... רוצה בכי היסטרי... רוצה ולא מצליח.
מי את? איפה את? את שאסמוך עליה במאה אחוזים, את שתצליחי להוריד אותי על ברכיי ולהרגיש שם טוב לשם שינוי, להרגיש בטוח....
מי את ואיפה את? את שלא תרחמי עלי, שתדעי בדיוק כמה אני פוחד שיכאב ולא תתייחסי גם כשאצרח בכל כוחי, שתדעי להכאיב בחוץ, שתדעי גם לקשור כדי שלא אוכל להפעיל את האינסטינקטים השולטים שלי ולתקוף חזרה...
מתי אזכה לפגוש אותך? את שתדעי בדיוק את הנקודות הרגישות שלי ותשתמשי בהן כדי להכאיב גם בפנים. שתדעי בדיוק את המילים שחודרות ואת הפעולות שמשפילות אותי ביותר...
את, את שלא תרחמי, שלא תשאירי ממני כלום מלבד עשרות-אלפי רסיסים קטנים שצריך לאסוף ולבנות מחדש
הדבר שאותו אולי יהיה לי הכי קשה לעשות הוא להוציא מפי את מילה "גבירתי". מילא לציית לך בלי להשאיר מקום למחשבה עצמאית, [זה בכלל לא מילא, אבל מילא... : ) ] אבל הכי קשה להודות בקול שבאותו רגע אני שלך... שייך לך בגופי ונשמתי. זה מנוגד לכל הווייתי כי הרי אני הוא השולט! אני תמיד בשליטה, לא מוותר. תמיד שולט על עצמי, תמיד שולט עלייך (מי שלא תהיי)... וכשאעשה זאת כשאקרא בשמך ואכנה אותך "גבירתי" תדעי שאני באמת שלך, לא לפני כן. גם לא אם אתמסר לך גופנית וארשה לך להלקות בי או לקשור אותי.
בינתיים אין לי אלא להמשיך ולנסות לשלוט על חיי הבלתי-נשלטים כרגע. זה כמו לנסות ולהחזיק מים בכף היד, כשברור שתמיד יברחו מיים מבין האצבעות.
לפני 19 שנים. 17 ביולי 2005 בשעה 19:00
חשבתי שכן, אבל עכשיו אני כבר לא כ"כ בטוח.
קרו בזמן האחרון כמה דברים שגרמו לי לפקפק בזה שהמקום הזה הוא הנכון.
עם זאת, "כל חיי" זה מונח מאוד גדול, ואולי אוכל לפרוס כאן חלקים ממנו.... ממני.... בתשלומים....
לפני 19 שנים. 17 ביולי 2005 בשעה 15:21
החלטה:
כחלק מהשינוי הכללי שמתחולל בי בתקופה האחרונה החלטתי שמהיום כשאחליט החלטות על שינוי או בכלל אני ארשום אותם בבלוג.
מדוע לרשום בבלוג? אולי סוג של התחייבות כתובה, אולי כדי לראות לאחור איזה החלטות החלטתי ומה ביצעתי וגם כיצד מתבטא השינוי שחל בי בתקופה זו בהחלטות אותן אני מקבל, ואולי סתם כי בא לי ונה נה נה על כולם.
לפני 19 שנים. 17 ביולי 2005 בשעה 12:39
עוברים דירה.
ארגזים, סבלים, בלאגן והרבה הרבה נוסטלגיה...
"החיים בארגז" . נשמע כמו שם של ספר טוב אבל זה לא ספר, זה עוברים דירה.
חזרתי, חברים. נתתי לכם קצת חופש בימים האחרונים בהם המחשב לא היה מחובר (הוא היה במשאית ) אבל עכשיו לחזור לתלם , ו מ ה ר ! !
😄 יום טוב לכולם
לפני 19 שנים. 13 ביולי 2005 בשעה 22:14
אתמול שלחתי לה את המכתב. מכתב מפתיע, פוגע.
הטחתי בה את כל ההאשמות שנאגרו אצלי בבטן וסיימתי בפסקה שמבקשת לחתוך את הקשר. כתבתי שנמאס לי שהיא נעלמת לי, ונמאס לי להרגיש אליה בידיעה שהיא תיעלם שוב.
התגובה לא איחרה לבוא. שלחה מכתב. (כתבתי עליו לפני 2 פוסטים)
כתבה דברים שלא הייתי מודע אליהם. דברים פוגעים. כתבה שאני גורם לה לברוח, שאני מרוקן אותה, וגורם לה לשנוא את עצמה ולפקפק ביכולת שלה לאהוב, להרגיש, להתמיד, להגשים חלומות, לרצות, ולהאמין בעצמה.
כואב... מאוד...
כתבה גם שעכשיו מפחדת לדבר, מפחדת להתקרב כי יודעת שאני גורם לה להמון רגשות שמתערבבים ביחד (רעים וטובים) והתוצאה – אחרי השיחות הכ"כ עמוקות האלה שלנו היא נותרת מרוסקת, מרוקנת, מנופצת... מרגישה לבד ולא מאמינה שתרגיש יותר לעולם. בוודאי לא עם אחרים.
כתבה על החבר החדש, אידיאלי. כתבה עליו בצורה שהצליחה אפילו לשכנע אותי שהפעם זה עשוי להיות אמיתי. שאולי היא באמת מוכנה לאהוב מישהו באמת, להיות שלו ולהעניק לו ממנה. להשקיע, להקריב...
שלחתי הודעה קצרה באיסיקיו. הודעתי שקיבלתי את המכתב וביקשתי שתתקשר כשיהיה לה זמן כדי שאוכל להגיב על הדברים המפתיעים (והפוגעים) שכתבה במכתב.
האם יתכן שלא שמתי לב לכל אלה? שזו באמת הסיבה שהיא נעלמת כל פעם מחדש? האם יתכן שבגללי שנינו נפגעים כל הזמן?
הטלפון מצלצל, על הצג מהבהב שמה.
דיברנו. התחיל טוב, נגמר רע. כבר לא רוצה לחתוך. ידעתי שזה יקרה, לכן שלחתי מכתב, אבל המכתב ששלחה לי בחזרה קצת שיבש לי את התכניות.
כעת, לאחר שיחתינו אני מוצא את עצמי משוחח לעצמי:
עצמי: יופי דן, שוב עשית את זה
אנוכי: לא התכוונתי
עצמי: מה זה משנה אם התכוונת או לא? שוב היא בוכה בגללך, שוב ניפצת אותה!
אנוכי: אבל לא עשיתי שום דבר רע, בסה"כ דיברנו. ואני מאוד השתדלתי להיות עדין, לא להיכנס לבועה שלה.
עצמי: אתה הרי יודע שאתה חודר את הבועה שלה כמו כלום. אתה יודע שאתה נכנס אל תוך-תוכה כאילו אין שם דלת נעולה או מלא חומות הגנה.
אנוכי: יודע... זה ככה מהפעם הראשונה ששמעתי את קולה והיא את שלי
עצמי: אז למה שלא תעזוב אותה בשקט? למה שלא תחתוך? הרי היא כתבה לך מכתב שמתאר כמה אתה רע בשבילה, כמה אתה משאיר לה בכי, ריק, וריסוק ביטחון עצמי
אנוכי: כן, אבל זו היא שהתקשרה, וזו היא שפתחה את הנושא הכ"כ אישי הזה...
עצמי: צודק, היא באמת צריכה אותך... אתה היחיד שמסוגל להגיע אליה, אתה היחיד שמסוגל לגעת בה בפנים ולגרום לה להרגיש, ועם זאת היא כ"כ צריכה רחוק ממך....
אנוכי: היום שוב גרמתי לה לפקפק ביכולת שלה לאהוב מישהו. בדמעות אמרה שאינה מרגישה איתו את שמרגישה איתי, בדמעות ביקשה ממני לעשות את אשר מכאיב לה יותר מכל, את אשר מרגיש הכי טוב והכי רע בו זמנית.
עצמי: מה ביקשה?
אנוכי: ביקשה שאכנס אל תוך הבועה שלה, אמרה שכבר לא זוכרת איך זה מרגיש, שלא יודעת אם עדיין יש לאן להיכנס. מכיוון שלא מסוגלת להכניס אף אחד מלבדי אמרה שצריכה שאגע, צריכה להרגיש אותי בפנים, צריכה להרגיש... צריכה לדעת אם עוד מסוגלת להרגיש, אם יש בכלל עוד מקום שאוכל להיכנס אליו.
עצמי: ועשית את זה??!? אתה הרי יודע כמה מרוקנת היא יוצאת אחרי השיחות שלכם, אתה יודע כמה החיבור הזה ביניכם, מדהים ככל שיהיה, גורם לה לברוח...
אנוכי: לא רציתי... ניסיתי לעצור את זה, אבל החיבור בינינו פשוט מושלם. השיחה הייתה כ"כ עמוקה (למרות שהתנהלה רק דקות בודדות...) שפשוט מצאנו את עצמנו פתאום במצב המוכר והידוע, חופרים אחד בנפש של השני, חושפים שכבה ועוד שכבה, עד שהתחילו הדמעות.
עצמי: למה היא בכתה?
אנוכי: שנינו בכינו... כלומר, לא ממש בכי, אבל העיניים התמלאו בדמעות ואולי אפילו זלגה לה טיפה או שתיים.
עצמי: מה היא אמרה על זה שבכית?
אנוכי: אני לא חושב שהיא שמה לב.
עצמי: ואתה ? איך הגבת לקולות העצובים שיצאו ממנה?
אנוכי: נשבר לי הלב, כמו בכל פעם... הבחורה הזו פשוט מדהימה ואני שמח שאנחנו חברים כ"כ קרובים. כשהיא בוכה אני מרגיש את ליבי צועק אליה, מנסה לעזור ויודע שלא יכול... מזכיר לי קצת דג שנמצא מחוץ למים, מנסה בכל כוחו לקפוץ חזרה למים אבל יודע שאין סיכוי להציל את עצמו.
עצמי: מספיק עם הקלישאות, ספר לי מה קרה אח"כ.
אנוכי: כמו תמיד, היא ברחה לי...
עצמי: מה ברחה? לאן..?
אנוכי: רצתה לדבר איתו, אמרה שצריכה לשמוע אותו.
עצמי: בטח רצתה לוודא שאתה לא היחיד שגורם לה להרגיש...
אנוכי: אולי... הלוואי והייתי יודע. כלומר, אני יודע בדיוק איך הרגישה, יודע שנבהלה כשראתה כמה מהר התרסקו חומות הגנה שנבנו בעמל רב, יודע שהחלה לפקפק באהבתה אליו, האהבה לחבר שלה אותו היא "אוהבת" (או חושבת כך).
איני יודע, עם זאת, מדוע ברחה בדיוק באותו רגע, מדוע לא הייתה מסוגלת להמתין עם זה עד סוף שיחתינו, מדוע דווקא אליו?
עצמי: אני יודע מה אתה חושב, כמה טיפוסי מצידך. אתה חושב שברגע שהתקרבת, ברגע שכבר היית בתוך הבועה שלה והיא חזרה להרגיש אותך, להרגיש בכלל, היא נבהלה וברחה שוב – כמו תמיד.
אנוכי: אוף !! יש לי כ"כ הרבה מה לומר לה עכשיו, והיא רק רוצה לברוח, פוחדת שאכנס, נבהלת שמצליח עדיין להיכנס אחרי כ"כ הרבה זמן.
עצמי: זה רק כי היא יודעת כמה קל לך להיכנס, כמה קל לה לתת לך להיכנס ולגעת בה.
אנוכי: זה בוער בי! אני משתגע...! למה היא לא מתקשרת שוב???
עצמי: היא מדברת א-י-ת-ו , עם חבר שלה !!
אנוכי: חבל לך על הזמן, אני יודע שאתה מנסה לגרום לי לקנא אבל אני לא מרגיש מאויים, זו לא תחרות. הוא החבר שלה ואני....
עצמי: כן, באמת, מה אתה בשבילה?
אנוכי: ......
עצמי: כשסוף סוף צריך את הפה שלך דווקא עכשיו אתה שותק.
אנוכי: ...........
עצמי: אתה לא חבר שלה, אבל גם לא ידיד. המשיכה הפיסית ביניכם משתוללת כשאתם טובעים האחד בעיני השניה אבל מעולם לא שכבתם. אז מה בדיוק אתה בשבילה? ואולי צריך לשאול: מה היא בשבילך?
אנוכי: אני לא חבר שלה וגם איני מרגיש נחות ממנו. היא האדם היחיד איתו החיבור שלי מושלם. היא יודעת להבין אותי כפי שמעולם לא הצליחו. היא היחידה שמבינה אותי בדיוק כפי שאני מתכוון ועוד לפני שאני פותח את פי להסביר, היא לא רק מבינה את רגשותיי אלא ממש מרגישה אותם, מרגישה בדיוק כמו שאני מרגיש אותם..... וכנ"ל הפוך.
עצמי: אז אולי אפשר לקרוא לה החברה הכי טובה שלך?
אנוכי: מה פתאום?? בכל פעם אחרי שמתקרבים היא נעלמת, בורחת. זוכר את המכתב שלה? מילים כמו מתרוקנת, מתנפצת, נפגעת, פוחדת, בוכה, בורחת, מפקפקת, מתרסקת מילאו את הדף.
אני פוגע בה והיא פוגעת בי. תמיד. אח"כ היא בורחת. תמיד. בגלל זה אני נפגע. תמיד.
עצמי: אז בגלל שאתם לא מדברים כל יום אתה מסרב לקרוא לה החברה הכי טובה שלך?
אנוכי: זה יותר כמו ניתוק. רוב הזמן אנחנו מנותקים אחד מן השני, או פוגעים אחד בשני. ובפעמים המעטות שאנחנו מדברים, השיחה נמשכת עד הבוקר ואנחנו מגיעים הכי עמוק. יותר עמוק משאפשר לתאר. אבל למה בכלל לנסות להכניס את הקשר הזה להגדרות?
עצמי: כי אתה שוקל אם לחתוך אותו.
אנוכי: בטח שוקל. סיום הקשר הזה יכאב לשנינו ויגרום לריקנות אדירה בחיינו, אבל אולי זה עדיף מהמחזוריות הזו בה שנינו נפגעים שוב ושוב ושוב ושוב.....
עצמי: אני מתאר לעצמי שככל שאנשים יותר קרובים כך הם נפגעים יותר כשקורה משהו.
אנוכי: אין לך מושג כמה אתה צודק. . . . . . . . .
עצמי: מה תעשה?
אנוכי: אני צריך לדבר איתה, אני חייב להתקשר.
עצמי: זו טעות.
עצמי: זה הולך להרוס אתכם, את שניכם.
עצמי: אתה באמת הולך להתקשר אליה?
עצמי: .... אנוכי?....
עצמי: אני לא מאמין,
עצמי: אנוכי...?
עצמי: א - נ – ו – כ – י . . . . . .? ? ?
לפני 19 שנים. 12 ביולי 2005 בשעה 2:06
היי את!! כן,כן את !
את ידעת כמה זה חשוב לי. ידעת כמה אני רוצה לראות אותך וכמה חיכיתי שכבר יגיע היום. את ידעת שזה כל מה שאני חושב עליו, ידעת.. ולא באת.
יודעת מה? את צודקת... זה לא משנה כמה הבטחת לי או כמה היה לי חשוב וזה לא משנה שעכשיו אני מרגיש כמו אידיוט גמור ששיחקו בו.
מה שכן משנה זו את, על זה כנראה יש בינינו הסכמה.
לא באת כי לא היה לך כוח... או חשק... כדי לחזק את הטיעונים שלך הוספת גם שאין לך כסף לנסיעה.
נו,באמת..... 30 שקל...
"אני אגיע רק אם מישהו במקרה נוסע לכיוון, כי אין לי כוח לתפוס אוטובוס\מונית וגם אין לי כסף לנסיעה."
וכמובן שבסוף לא באת. דווקא כשהייתי צריך אותך יותר מכל, ביום הנוראי שעבר עלי החלטת לא לבוא.
ויכולת לבוא.....
בנוסף לכל אלה, הרגשת רע עם העובדה שאני מאבד את דעתי (אני מתכוון לשביתה הקטנה שלי) ונדמה היה שאני קר לכל העולם. גם לך היה קשה להגיע אלי. בצעד תמוה הפגנת כלפיי כעס, לא בצדק לדעתי – כי גם לי מותר לפעמים לצאת משיווי המשקל, ונזהרתי מאוד שלא להוציא את זה על מי שלא מגיע לו.
הייתכן שלא באת כי נפגעת? כי לא הצלחת לגעת להרגיע להבין?
היה יכול להיות נחמד לעשות סקר קטן פה בבלוג ולבדוק בתגובות של האנשים אם יש מישהו שחושב שתירוצים כאלה מתאימים למי שמדברת במילים יפות וגדולות על כמה שאני חשוב לה, כמה שהיא מתגעגעת וכמה שהיא רוצה....
בשורה התחתונה, מילים זה יפה אבל מעשים זה מה שחשוב.
לפני 19 שנים. 12 ביולי 2005 בשעה 0:45
היום ניצלתי את השביתה שלי שהייתה מלווה כידוע בעצבים לרוב, וחתכתי קשר שכבר מזמן היה צריך להסתיים. קשר של ידידות נטו, מאוד אינטימי, מאוד קרוב....
בשנה האחרונה הוא נרקב יותר ויותר, עד שהוא פגע בשנינו.
אוהבים, מנסים להמשיך
כואבים, מנסים להמשיך
היום נגמר....
כתבה לי מכתב חזרה.
האשימה שאני מרוקן אותה, אמרה שאני תמיד נוגע, תמיד חודר חומות, תמיד משאיר אותה מנופצת.
אמרה שמתעוררת לבוקר אפור אחרי השיחות בלילה...
ציטוט מתוך המכתב: "אתה גורם לי לפקפק בעצמי, ביכולת שלי לאהוב, להתמיד, לרצות, להגשים את החלומות, הרצונות והשאיפות שלי. אתה גורם לי לא להאמין בי"
כואב... מאוד...
כואב לקרוא דבר כזה מפי אדם שאוהבים, כואב לדעת שכך היא מרגישה ולא אמרה לי, כואב שאני בעצמי מפקפק בכל היכולות האלה אצלה....
לפתע מבין את שכתבה, מבין למה אני, שנגעתי במקומות שאף אחד לא הגיע אליהם והצבתי מראה למולה בלי החומות שסביבה גרמתי לה להתנפץ ולכאוב... להתרחק...
ציטוט נוסף:
"אני מפחדת ממך, שתגרום לי לאבד את עצמי ואותו, להישאב אל תוך הריק הזה, שאתה יודע לייצר, שאתה מצליח לגרום לי לייצר בכל מכתב מהאחרונים ששלחת."
כבר אמרתי שהיה לי חרא של יום? כבר ציינתי כמה קטן אני מרגיש...?
האם אני אטום מידי? האם טעיתי ואיני מסוגל להודות בכך? אני לא חושב שזה העניין. אני חושב שאני צודק לאורך כל הדרך, רק שההתמודדות קשה לה.
כמה טיפוסי מצידי...
הרגשה לא נעימה, כואב לי... אוהב את האישה שהיא, בטוח שהייתי בסדר. כנה, ישיר, חודר, אינטימי. כמו הקשר שלנו, ועדיין... כשקורא את המכתב ששלחה מרגיש צביטה גדולה בלב, פיספוס אולי? אולי באמת אני הרסתי את זה???
לפני 19 שנים. 11 ביולי 2005 בשעה 23:11
אפשר להודיע בזהירות על סיום השביתה. העבירו את השמועה מפה לאוזן....
היה יום נחמד.. לפחות עד שעות הצהריים. אח"כ הפך לסיוט.
בהתחלה היו המון אנשים שעיצבנו אותי. אם כל אחד היה מנסה לעצבן אותי בתורו הייתי עומד בזה אבל באותה חצי שעה עיצבנו אותי כמעט כל מי שאני מכיר.
לא, לא, אני לא מדבר על סתם עצבים אלא על חוסר כבוד, שקרים, ניצול, האשמות שווא, חוסר הקשבה, חוסר הבנה, אי-קיום הבטחות חשובות, ועוד מיני ירקות בסגנון, כל אחד והדבר הקטנטן שעשה, ביחד זה גרם לרתיחה. וכשהמים רותחים - הקומקום שורק. (אף פעם לא אהבתי את האנלוגיה הזו, למה לעזאזל אני כותב אותה???)
תודה לכל מי שתמך, אמנם קראתי את כל ההודעות שלכם רק עכשיו עם סיום השביתה אבל שמחתי לגלות הודעות תומכות מכם, תודה.
אין לי כוח עכשיו לכתוב, אני אשלים עוד מעט את מה שצריך לצאת ממני.. קודם לאכול ולהתקלח כי עכשיו 2 בלילה והשביתה גרמה לנזקים קשים בתחומים האלה.... :)