מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

אני בשביתה!! אין מה לחפש אותי כי אין אף אחד בבית!
יצאתי, לא יודע לאן, לא יודע מתי אחזור.
ואם לא אצא אז פשוט אתעלם מכולם. מטלפונים, מנקישות בדלת ומכל אחד שינסה להגיע אלי.

איך לפעמים בשניה הכל נופל עליך, איך כולם מעצבנים אותך, איך יומיים טובים מתפרקים לעצבים.

שביתה!

כבר הרבה זמן אני מתחבט בשאלה למה כאן? למה אני כותב דווקא כאן?
אז נכון, תמיד נמשכתי לעולם הזה- עוד מלפני שידעתי שהוא קיים. בימים ההם חשבתי שמשהו לא בסדר איתי ושהדברים שאני חושק בהם בסתר הם טאבו ורק פסיכופאתים חושבים עליהם. אני עדיין לא בטוח שטעיתי, אבל לפחות אני יכול לומר שזכיתי להכיר חלק מה"פסיכופתים" האלו והם אנשים מאוד נחמדים. :))
האנשים שהכרתי כאן הם (חלקם כמובן) מהאנשים האיכותיים ביותר שיצא לי להכיר בחיי. כ"כ מחוברים לעצמם... כאן כל אחד חושק בדברים אחרים ועדיין כולם מקבלים את הפנטסיות של האחר, למרות שהן בד"כ מאוד שונות ולא מקובלות (על האדם הממוצע ).
כל מי שכאן עשה שני צעדים מאוד גדולים עם עצמו: הראשון הוא להבין את עצמו ואת הדברים שמעצבים את מיניותו. בואו נודה בזה, האדם הממוצע לא שמע בכלל על העניין הזה של בדסמ ומי שכבר שמע על זה בד"כ חושב שזה אומר סאדו וזהו. ברור שמי שלא מתעניין בקטע לא מבין את כל העוצמה של העניין ולא מבין את כל הרבדים, איני בטוח אף שאני מבין זאת כהלכה.
לכן מי שמכיר בעובדה שהוא נמשך לזה ורוצה לגלות עוד, לחוות עוד, עשה צעד גדול מאוד מבחינתי. בעיקר כי בד"כ הוא רואה את זה כפסול בהתחלה.
אני בטוח שכולנו נסכים על עובדה אחת: רוב האנשים ששומעים על העוף המוזר הזה שנקרא בדס"מ ישר מתנגדים, ישר אנטי. צריך להיות אדם מאוד פתוח כדי לקבל את העניין או אפילו להסכים לחקור מה זה. צריך להיות אדם מאוד חזק כדי להודות בזה שאתה בעצמך נמשך לתרבות ה"לא-תרבותית" הזו. (לכל הוותיקים בקטע שאולי רוצים עכשיו לקפוץ עלי עם תגובות נזעמות- תזכרו איך הכל התחיל).

הצעד השני שעשה כל מי שנמצא פה הוא ההבנה שזה בסדר, והעובדה שלא כולם עושים את זה או נמשכים לזה אינה מעידה על העניין כפסול. להיפך, יש שיגידו שהאנשים כאן הם פתוחים הרבה יותר, מה שמעיד על היותם נאורים יותר. ההבנה שאתה לא פסיכופאת ואתה לא "מסוכן לציבור" מאוד חשובה לדימוי העצמי.


הצעד הראשון של הבנת עצמך וה"סטיות" שלך כפי שמכנה אותם החברה, יחד עם הצעד השני של קבלת עצמך והבנה שאתה לא לבד, ושכאן יש אנשים שיקבלו כל מה שתחשוב או תחשוק בו גם אם הם עצמם לא נמשכים לזה, יתייחסו אליך בכבוד וינסו לעזור כשקשה לך במסע שלך,
בונים יחדיו מקום מוגן בו אני נפתח לאט לאט וחושף את עצמי שכבה אחר שכבה.
לפעמים אני כבר מכיר את השכבה שנחשפה בפני הקוראים אותי, ולעיתים אני מגלה אותה יחד איתכם, ע"י עצם הכתיבה, או ע"י התגובות שמגיעות בבלוג ובפרטי... ע"י האנשים המיוחדים שיצא לי להכיר פה ואף לפגוש.

הקהילה הזו (ואני מדבר על כולם, לא רק על הגרעין הקשה שכל חייו בדסמ) היא קהילה בה אני מוצא חוקים מעטים אך חשובים, נדהם כל פעם מחדש מהאדיקות בה הרוב שומרים על חוקים אלו ומצייתים להם – למרות חוסר האכיפה. מאוד הגיוני שבקהילה כזו יהיו חוקים שכאלה כדי להגן על עצמה מפני עצמה, אך בתור אדם שעד לא מזמן היה זר לעולם זה, אעיד שבחוץ ההיגיון עובד אחרת, ומי שלא מכיר עלול לחשוב שאין גבולות, נסחפים, מזיקים אחד לשני, השליטה היא מתוך רוע וכו'.

כל אלה גורמים לי לכתוב דווקא פה ולא באיזה יומן מגירה או בבלוג באתר אחר.
יש פה כמה אנשים מיוחדים שלהם אני חייב תודה מיוחדת על שעזרו ועוזרים לי לחפש את מקומי. אז הנה, דעו לכם שאני אסיר תודה, דעו שאני מעריך את כולכם ומייחל להגיע ליום בו אוכל להתחבר לעצמי באופן שכזה ולחוות את העוצמות עליהן רק שמעתי.

***************************************************************************************
בכל קהילה יש סיבה להעריך את האנשים על היותם חברים באותה קהילה בלב שלם. לרוב מדברים על קהילות הומולסביות, או קהילות אחרות-חלקן לא קשורות בכלל למין או מיניות.
אני חושב שהכי קשה להודות (בפני עצמך ובפני אחרים) שאתה חבר ב"קהילת סאדו".
מעריך את כולכם המון המון...
דניו.

זה כבר היום השני ברצף.
אני במצב רוח טוב. אני מרגיש טוב עם עצמי.....
עיקר וטפל כבר לא מתערבבים, העצוב נדחף הצידה ומובס על ידי השמח
פוגש אנשים והם מחייכים אלי, מהר מאוד מסתבר לי שאני חייכתי אליהם ראשון.
כמה התגעגעתי לתחושה הזו...
כמה שאני מפחד לאבד אותה...

מרגיש שמצאתי את הדרך הנכונה אך איני יודע לאן היא מובילה. אני מנסה להתקדם בזהירות בדרך הזו ולעבור צעד אחרי צעד, צומת אחרי צומת... החלטה אחרי החלטה. אולי בסוף ארגיש בטוח עם ההרגשה הזו, אולי בסוף אוכל להתקדם בלי לחשוב ולחשוש לפני כל צעד או החלטה.
אולי אני ארגיש שזה פה בשביל להישאר.

לא מזמן שאלו אותי מהן התכונות הבולטות בי. השעה הייתה לפנות בוקר, האווירה עמוקה ואינטימית ואני מצאתי זאת כהזדמנות נהדרת לחקור מעט פנימה. התפלאתי לגלות שאת התכונות הכי בולטות שלי אני לא כ"כ אוהב. כלומר... אוהב, כי זה מה שעושה אותי "אני", אבל לא אוהב כי.. זה מי שאני? דווקא התכונות האלו?
התפלאתי גם לגלות שהרבה מאותן תכונות סותרות אחת ת'שניה.

אני פדאנט
אני אימפולסיבי (מידיי)
אני יצרי
אני מחושב מאוד (איך זה מסתדר עם אימפולסיבי?)
אני בד"כ מתון ולא יוצא משיווי משקל נפשי
לפעמים אני קיצוני מאוד מאוד
אני שאפתן
אני אקלקט – גם רגשית (תודה לך kael)
אני אוהב להנות
אני אוהב לסבול, חושב שזה חשוב
אני מחובר לעצמי מאוד
אני חשוף ופתוח לאחרים, אבל עד רמה מסוימת שאותה אף אחד לא עובר.
אני יחסית ליברלי ופתוח לרעיונות חדשים, לחוויות לא מוכרות
אני תמיד מחפש את השקט, השלווה והמרגוע שלי
אני סתגלתן, מתרגל מאוד מהר לדברים
אני תמיד חייב לשנות, לגוון.

מוזר, השינוי הוא דרך חיים אצלי ועם זאת אני תמיד מחפש את השקט והשלווה, מחפש את מקומי.
אני מוצא ברשימה (החלקית) הזו עוד המון סתירות אבל אני מניח שאם הן לא היו אז אישיותי הייתה שטחית ורדודה.
אוהב או לא, זה אני. לטוב ולרע, על כל העבר שבנה אותי וההווה שנהייתי.
אני.

היום זה יום טוב, אז תודה.
תודה לכם, כי אתם גרמתם לזה. איני יכול לכתוב פה את שמות כולכם אבל אני בטוח שכל מי שאני מדבר אליו יודע זאת (ואם לא אז תתעוררו), החל מהחברים הטובים יותר ועד לאנשים איתם החלפתי מילה באתר. תודה לכם.

חושב לעצמי, תודה על מה? תודה על שכרגע
אני מרגיש פתוח כ"כ....
אני מרגיש אהוב...
אני מרגיש חופשי...
מרגיש את החופש...
מרגיש שייך...
מרגיש....
כמה שטוב להרגיש... וזה בגללכם.
בגללכם, כוונתי היא לכל אלו שחברים באתר הזה ונותנים לי הרגשה של בית, אם בשיחות ארוכות אל תוך הלילה, אם בתמיכה וחום, ואם בדברים פשוטים כמו כבוד בסיסי וקבלת השונה מכם (ולעיתים גם ממני).

תודה...

הורג אותי שרע לה עכשיו, והיא מרגישה לבד.
אין שום דבר שאני יכול לעשות בשביל לעזור לה כי היא מסרבת לקבל את עזרתי.
האקסית שלי- בדיוק בגבול שבין אקסית טרייה לבין אקסית וותיקה. עכשיו רע לה והיא לא משתפת, היא לא מכניסה אותי פנימה ואני יודע שהכניסה אסורה גם לאחרים. רק היא.... לבד.... ואני כ"כ יודע איך לעזור לה, יודע בדיוק את הדברים הנכונים להגיד ומכיר בדיוק את הטון שמרגיע אותה...
אני לא רגיל לזה, רוצה לעזור אבל היא משאירה אותי בחוץ.
איזה תסכול....

איך היית אליו רכה,
איך דיברת בקול רך ואוהב,
איך גרמת לו להרגיש שאת מתמוגגת למשמע קולו ולמגע ידו...
איך ביקשת ממנו וכמה היה לו לא-נעים לסרב לך,
איך היה עסוק,
איך שאת רצית...

איך ברגע האחרון כבר חשב שניצל,
איך ויתרת על רצונותיך למענו,
איך שאלת שאלה אחרונה,
איך (ולמה) ענה בכנות...

איך באחת השתנה קולך,
איך בשניה התהפכו היוצרות,
איך פקדת עליו פתאום,
איך שהרגיש עם זה טוב...
איך קולך הרך היה סמכותי,
איך קולך הסמכותי לא הפגין שום רוך
איך פתאום ידע שיעשה הכל....


כמה רצה לרצות אותך,
כמה אהב את קולך הפוקד,
כמה רצה לקרוא לך גברתי, מלכתי,
כמה רחוק היה הולך,
כמה שלא ידעת זאת...
כמה שהוא לא ידע
כמה טובה ההרגשה,
כמה שזה לא הסתדר עם
כמה שרצה לשלוט עליך,
כמה בלבול,
כמה רגשות,
כמה אמביוולנטיות,
כמה שהרגיש בטוח תחתיך,
כמה שהרגיש שמקומו מעליך,
כמה התפלא לגלות
עד כמה מעל ומתחת משתלבים בטבעיות

איך וכמה עוד יוכל לחוות?

כולם מחפשים את השקט הזה, ומסתפקים בפחות. גם אני מחפש כל חיי את השקט הזה, מקנא באלו שמצאו אותו. חלקם אפילו מצאו אותו כאן, בצורת בדסמ, והם שלמים עם עצמם ועם השקט שלהם.

לי אין שקט, אבל יש לי תקופות. בתקופות מסויימות חוסר השקט הוא נוראי, ומותיר חלל עמוק של ואקום, ובתקופות אחרות זה נסבל כי ההרגשה מתערבבת עם עוד הרבה דברים נוספים, דברים שאנחנו קוראים להם חוויות, כיף או דברים טובים אחרים, אבל הם בעצם פשרות שעושים על מנת להרגיש פחות את הריקנות הזו, להרגיש פחות שחסר איזה חיבור למשהו.

היום החלטתי שאני רוצה את השקט הזה, לא מסתפק בפשרות....
היום אני אנסה למצוא את השקט הזה ולחשוב איך אני מגיע אליו, איך אוכל להרגיש מחובר יותר.....
היום אנסה לברר מהו בדיוק החיבור אותו אני מחפש ולמה אני רוצה להיות מחובר יותר....
היום אבדוק איך איך אוכל להתחבר לעצמי בכלל....
היום אני אנסה לשנות....

לשוטי הנבואה יש שיר שנקרא "משתוללים בכפר". בתוך שיר של כמעט 6 דקות חבוי לו קטע קצר שלא אורך יותר מחצי דקה. את הקטע הזה ניתן לפרש בצורות שונות. מכיוון שהקטע הזה מתנגן לי שוב ושוב בראש החלטתי לכתוב עליו, ועל הצורות שאפשר לנתח אותו אם רק משנים את סימני הפיסוק, או מקשיבים לטון השירה...

הדרך הפשוטה ביותר לפרש את הקטע, דרך שלא הייתה מקבלת ציון גבוה מידי אצל אנשי רוח או אצל משוררים נחשבים שחוקי הספרות והשירה עלו להם לראש היא פשוטו כמשמעו. הכי פשוט שיש, הכי ברור לרוב האנשים:

אז הוא אמר לי בואי הנה ונתן לי נשיקה מתוקה,
הוא הצמיד אותי והמיטה הייתה כ"כ רכה,
ובחושך הוא לקח אותי לארץ חדשה,
והבוקר אני שרה ועדיין בתחושה של חלום,
פשוט חלום, חלום לעוד יום....
אין בי בושה, מרגישה אישה,
אני שלו ובשבילו וטוב לי בגללו....


כך יוצא השיר אם כותבים את מילותיו בצורה הפשוטה ביותר, אך מי שמקשיב לשיר כולו ומפרש את הקטע הזה כחלק מן השלם, נעזר בחוש השמיעה ומניח שהצורה בה הלהקה שרה את השורות היא מכוונת, חייב להתייחס גם לטון של השירה, לרווחים בין המילים, לצורה בה מבטאים את המילים וכו' (דברים כמו דיקציה ופונטיקה וכו')
לדעתי האישית השיר הופך להיות הרבה יותר אירוטי כאשר מפרשים אותו בדרך אחרת.
יש הרבה דרכים לפרש את הקטע הזה וכמובן שכל אחד מפרש אחרת ומבין אחרת את השורות.
הנה דוגמא, אותן שורות והמשמעות שונה:

אז הוא אמר לי בואי הנה
ונתן לי נשיקה,
"מתוקה",
הוא הצמיד אותי
והמיטה הייתה כ"כ רכה
ובחושך הוא לקח אותי,
(לארץ חדשה)
והבוקר אני שרה ועדיין בתחושה,
של חלום פשוט, חלום לעוד יום
אין בי בושה, מרגישה,
אישה אני שלו ובשבילו
וטוב לי בגללו

יש עוד המון דרכים לפרש את הקטע הקצר והמדהים הזה שמתאר כ"כ הרבה בכ"כ מעט. אם הצלחתי לעניין פה מישהו אני ממליץ לשמוע את השיר ולנסות למצוא את הפירוש שלכם. ויש, בטוח שיש עוד.
עוד דוגמא קטנה שמתייחסת למילים "הוא הצמיד אותי והמיטה הייתה כ"כ רכה" את המשפט הזה הם שרים עם הפסקה ארוכה באמצע שגורמת לו להישמע כמו 2 משפטים כך שהוא הצמיד אותה אל המיטה ואז כשהוא נזכר\מדבר הוא מציין שהיא הייתה כ"כ רכה:

הוא הצמיד אותי והמיטה,
"הייתה כ"כ רכה"

והכוונה כמובן היא לבחורה ולא למיטה 😉

בטוחני שניתן למצוא עוד המון פירושים נוספים. רק דבר אחד מטריד אותי עכשיו: האם אני משוגע שכך אני מנתח את השיר או שזו באמת הייתה כוונת המשורר? האם השיר באמת נכתב בכוונה עם ריבוי משמעויות או שאני סתם עושה פיל מעכבר?
במילים אחרות כנראה שהשאלה פה נוגעת לשוטי הנבואה שכתבו את השורות האלו.
גאונות או מקריות?

לפתע את מפתיעה אותי ופורצת בבכי. אני לא מדבר על דמעה שזולגת מזווית העין ומנסה להסתתר ממני. אני מדבר על בכי שמתפרץ בבת אחת ואז אי אפשר להפסיק. בכי שמוציא יחד עם הדמעות מטענים רבים שהצטברו במשך תקופה ארוכה....
בשנייה הראשונה היה נראה לי שעוד ניסית להסתיר את הדמעות, בעצמך עדיין לא הערכת נכון את עוצמת הגל שעומד לשטוף אותך. ואז זה התחיל, הדמעות שמלוות בבכי קולני העידו על שבירת הסכר, עכשיו הכל יוצא החוצה.
אני, זר מוחלט שאת לא מכירה, הופך למוקד אליו את מפנה את כל אשר מפריע לך... לפתע את מתמודדת עם כל הפחדים שלך וכל החסרונות שבך. חוסר ביטחון אשר בד"כ אינו נראה לעין צף ועולה, יוצא מבין שפתייך והופך למילים. כמה כוח יש למילים... והלוא אלו רק מילים....
מדהים איך בשניה נהיית כל כך שברירית, נראה לי כי כולך חשופה בפני ואם ארצה אוכל לקרוא את כל המפה, אך אני יודע שיש דברים שעדיין מוקדם לשאול ואני מתרכז במציאת פיתרון בשבילך.
תוך כדי תמיכתי והדרכתי את מתחילה לחפש את שאת זקוקה לו, נתמכת במילותיי בכל צעד בדרך. כמה טוב מרגיש אדם אשר עוזר לאחר בשעת צורך, כמה טוב זה הרגיש לדעת שאת צריכה עזרה, ונעזרת דווקא בי. את, מדהימה שכמוך נפתחת לילד שאת לא מכירה..... לו רק ידעת מה עובר בראשי בעת בכייך... עם כל דמעה שלך אני מרגיש יותר קרוב אלייך, יותר נחוש לאזן את תחושותייך. עם כל פרט אותו את חושפת על עצמך אני חש באינטימיות הניבנית בינינו ויודע שהשלב הבא יהיה עמוק יותר וחושפני יותר.

בזמן שיחתנו אני מגלה בך דברים שלא הכרתי ואת מורידה מעלייך את חומות ההגנה שהקיפוך עד עתה.
שלושים דקות של בכי ממרר ומשחרר.... את מבקשת לברוח ואני מספק לך את הנישה המוסתרת שלך. שלושים דקות של בכי ואחריהם אורגזמה מטורפת.
הצלחת לברוח.... הכל שקט סוףסוף ובאמצע כל השקט הזה נשארנו את ואני...קרובים יותר, מבקשים לדעת, מבקשים לגעת.