מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

"ולפעמים החגיגה נגמרת- סוגרים את האורות אך התקווה נשארת" (סאבלימינל)

הכל כבר נעשה. הרדמתי אותה, קברתי אותה, בכיתי עליה ועכשיו כל מה שנשאר לי לעשות זה לקוות שעשיתי את ההחלטה הנכונה בזמן הנכון ושבאמת הנשמה ממשיכה לעולם יותר טוב ללא הסבל שחוותה פה.

"ולפעמים החגיגה נגמרת- סוגרים את האורות, אך התקווה נשארת..."



רק עכשיו אני מאבד את כל האנרגיות שהשקעתי ב24 השעות האחרונות. בשביל כל מי שביקש לדעת איך היה אני מבטיח לכתוב אבל רק לאחר שיחזרו אלי כוחותי הנפשיים.
הולך לישון, מנסה לשכוח... מקווה להתעורר רק מחר.

רגעים אחרונים, הווטרינר מאחר. נותרו עוד מספר דקות עד הרגע הקשה שיסיים תקופה קשה. היא ישנה עכשיו ואני מחליט שלא להעיר אותה. ההחלטה לא קלה, כל דקה של שינה היא מפסידה עוד דקה מהחיים אבל טובת הכלב שוב מכריעה את הכף ואני נותן לה לישון כי היא לא ישנה כל הלילה והיא בוודאי עייפה. אם אעיר אותה היא רק תסבול מכאבים ועייפות.
מתבונן בה חרישית, סוקר פעם אחרונה כל סנטימטר בגופה, כל קימור ועיקול… בוחן את התנוחה בה מונחות רגליה בשלווה ומעלה חיוך כשאני קולט שכעת, כשהיא ישנה, היא מלאת חיים וחלומות, לא מרגישה את הכאבים.
טלפון מהווטרינר – הוא יאחר בשעה. האיחור הזה לא יכול היה להיות פחות מתאים. העצבים שלי כבר מרוטים, רמת העייפות שלי הולכת ועולה, הכלבה אוטוטו מתעוררת ותתחיל לסבול…

מה עושים עכשיו? הגיעה השעה שקבענו וצריך להמתין להוד-ווטרינריותו שיגיע רק בעוד שעה. המצב כ"כ מתסכל….. אני מוקיר את השעה הנוספת בשבילה אך עם זאת אני מרגיש שאני כבר לא יכול יותר.
אני חמור?
[*אגב, זו הייתה שאלה רטורית 😄 .... אולי...]

ארבע וחצי לפנות בוקר.. הלילה האחרון, הבוקר האחרון…. שוכב על הרצפה ליידה, מחבק את כולה בחיבוק ענק כבר חצי שעה,מלבד אצבעותיי המלטפות שום שריר בגופי לא זז כדי לא להטריד את מנוחתה. על השולחן שאריות בשר איכותי שהכנתי על האש במיוחד בשבילה ובקבוק חצי ריק של קברנה סוביניון מצויין. עד עכשיו הספיקה לשחק, להתקלח ולהתפנק בתוך החיבוק הענק שלי.
אני לא חושב שהיא עדיין מבינה למה נפלתי עליה ככה. אני מקווה שבבוקר היא לא תבין הכל ברגע שהיא תרגיש את הזריקה.
הלילה הזה כל שניה נראית יקרה מפז. זזתי לחבק.

מנסה לבחון את העניין בצורה אובייקטיבית. כיצד הייתי מעדיף לראות את המצב בעוד שנה מהיום, האם להרדים אותה עכשיו, למרות שיש עוד זמן ואני בעצם הורג אותה מעט מוקדם מידי, או שעדיף להרדים אותה כאשר המצב יתדרדר והיא כבר תראה סימנים של סבל רציני?

אני טוען שצריך להרדים עכשיו:
כדאי להרדים אותה עכשיו כי את ההרדמה היא לא תרגיש. היא לעולם לא תדע שהיא הולכת למות אחרי הזריקה הזו וכך היא תמות בשלווה, אפשר לומר אפילו בשיבה טובה (בת 14 כבר). אפשר להכין סטייק עסיסי רק בשבילה ולתת לה אותו בדקות שלפני הזריקה וכך בכלל לגמור את זה יפה, עוד לפני שתתחיל לסבול באמת.


עצמי טוען כנגדי שצריך להמתין עם ההרדמה:
על מי אני עובד?? שהכלבה שלי לא תדע מה אני מתכנן לה? היא קוראת אותי כמו ספר פתוח. יותר טוב מכל אחד או אחת אחרים בחיי. היא בוודאי תקלוט בעיניים שלי, או בדרך אחרת וזה ישבור לה את הלב רגע לפני המוות.
כרגע היא לא באמת סובלת סבל רציני. יש לה הרגשה של אי-נעימות שתלך ותגבר עם הזמן אבל בינתיים היא עוד מרגישה דברים, לפעמים עצובה, לפעמים שמחה. נובחת, מייללת...... לפעמים נאנקת מכאב...
אז מה, לכולנו כואב לפעמים, זה לא אומר שהכאב הזה הוא סוף העולם. (למרות שצריך לזכור שזה לא הולך להשתפר, רק להחמיר),


קראתי את הדברים שכתבתי, ניסיתי לקבל החלטה אבל לא הגעתי לשום מסקנה. החלטתי שאצטרך לעשות את מה שהכי הוגן ופשוט לא ידעתי מהי ההחלטה הנכונה.
ניגשתי אליה, התיישבתי לצידה. על השטיח במרחק של מספר סנטימטרים שלולית טרייה של שתן ובעיניה מבט מתבייש, סובל...
הושטתי ידי ללטף את ראשה והיא ניסתה כהרגלה להרכין ראש ולהתמסר למגע של כף ידי אך לא עברה יותר ממחצית השניה ונדלק זיק של כאב בעיניה. במהירות שלחה ראשה לעבר פצעיה שבאיזור הבטן התחתונה וניסתה לגרד.
מאוחר יותר הבטתי בעיניה ומבטה כמו אמר לי כמה היא סובלת. סובלת אבל לא מראה זאת כדי לא להפוך לנטל וכדי לא להרגיש שהסוף קרב ובא (ואולי כדי שאנחנו, המשפחה שלה, לא נרגיש זאת).
לפתע ידעתי את שעלי לעשות. על-אף הדמעות שהציפו את עיני לא נותר בליבי ספק מהו הדבר אותו היא הייתה מבקשת ממני לו יכלה :

" בבקשה תגרום לכאב הזה ללכת,
Please make the pain go away….
make it stop… "


הרמתי טלפון לאחי, הקדמתי את הפגישה לבוקר. מחר בבוקר זה נגמר......

ופתאום שוטף אותי גל עצום של רגשות חרטה...
מה פתאום שאני ארדים אותה? אז היא קצת סובלת, ולפעמים בורח לה הפיפי אבל היא עדיין נהנית מרוב הזמן שהיא חיה.
-היא נהנית כשיושבים ומלטפים אותה, היא יכולה לשכב קפואה שעות שלמות בלי לזוז רק כדי שאני לא
אפסיק ללטף אותה.
-היא נהנית כשהיא מקבלת אוכל, והיא תמיד מקבלת.
-היא נהנית כשמכניסים אותה למקלחת החמה ושוטפים אותה, אני חושב שהיא אוהבת מקלחת חמה אפילו
יותר ממני.
-כשהיא ישנה היא ישנה בשלווה מוחלטת
-לפעמים נדמה לי שהיא ממש מחייכת אלי, רוצה להעיר הערה מתחכמת או לצחוק על איך שהשיער שלי נראה היום....

כשחושבים על זה, אולי עוד לא הגיע הזמן.... הרי יש לה עוד תקופה עד שהיא כבר תהיה במצב בו היא לא מתפקדת או במצב בו היא סובלת כל הזמן.
תמיד האמנתי בהמתת חסד (בבני אדם ובחיות), תמיד הייתי תומך נלהב. פתאום ההחלטה נראית קשה ובכלל לא פשוטה.
ידוע לי שמכאן המצב רק יתדרדר אבל איך אוכל לצוות על מותה כשהיא עדיין במצב טוב, וההתדרדרות רק החלה?

ההחלטה הזו שאני נאלץ להחליט היא הקשה בחיי.

היא כבר לא שולטת בצרכיה, קשה לה ללכת, קשה לה לשבת, הראיה שלה כבר מתדרדרת, הפצעים שעל גופה מדממים ומציקים לה...
למרות שהיא משתדלת לא לבכות על זה אין לי ספק שכואב לה.
התקשרתי לוטרינר, (אחי).
הוא רצה לעשות את זה היום.
נבהלתי.
"מחר" אמרתי.
"באיזו שעה מחר?"
"בערב" עניתי, מנסה לגנוב עוד כמה שעות איתה.
"תביא אותה למרפאה?"
"לא, בוא נעשה את זה בבית. זה ירגיש לה טוב יותר" (ואולי גם לי)
"אתה תקבור אותה?" הוא שואל?
זו הפעם הראשונה שבכלל חשבתי זה. צריך גם לקבור אותה. המון שאלות מתחילות לרוץ לי בראש. איפה לקבור אותה? מתי? איך בכלל קוברים מישהו?
"כן, אני אקבור אותה" עניתי. יודע שיהיה קשה אבל יודע שלעולם לא אסלח לעצמי אם מישהו אחר יקבור את הבייבי שלי.
הסרטן המזדיין הזה. את כולם הוא לוקח.......

בימים האחרונים נולדה אצלי הרגשה חדשה. עדיין לא החלטתי אם אני אוהב אותה או לא אבל צריך לקחת את הזמן כדי להסתגל לשינויים. ההרגשה מוכרת, אבל חזקה מתמיד, הגעתי לסוף הדרך המוכרת לי ואני על סף תחילתה של דרך חדשה. הפעם אין מדובר על שינוי דפוס בחיי או על מסגרת חדשה. אין זו עבודה חדשה וגם לא בחורה חדשה. הפעם אני פשוט מרגיש שמיציתי את הקטע שלי עם עצמי. מיציתי את עצמי מרגיש את שמרגיש וחושב כפי שחושב. הרגשה שהלכה ונבנתה עד שעומדת להתפקע ולפרוץ מנסה למצוא את הדרך אל תודעתי מבלי לעורר סצינות מיותרות או לשנות סדרי עולם. הכל נראה בערך אותו הדבר אבל פחות גדול ופחות חשוב, הכל מתחיל להיות יותר רגוע ושלווה כללית רודפת אחרי, מבקשת שאתמסר לה ואוותר על החשיבות של כל מה שהיה חשוב לי.
זה כמו לדבר אל הקיר עם ההרגשה הזו. לך תסביר לה שזה קשה לוותר על החשיבות של מה שחשוב – כי הדברים הללו חשובים לי.
היא לא מוותרת, ההרגשה, היא לוחשת לי "עזוב אותך מכל אלה..." ובאופן בלתי רצוני אני נאלץ להתמסר לה ולהיכנס לנונשלאנטיות פאסיבית שאמנם אינה משפיעה על הדברים שאני עושה אבל בהחלט משנה את תחושות המתערבבות אצלי בבטן בעודי מנהל את חיי. הדברים נראים לפתע יותר עמוקים, חלק גדול מהדברים מקבל משמעות נוספת ואני מוצא את עצמי מחפש את הבית.
גם בעניין הבדסמ ההרגשה הזו דוחפת את אפה. כמיהה להבנה עמוקה יותר של מקומי בתוך העולם הזה, העולם שעד עכשיו הסתובבתי סביבו אבל לא התנסיתי באופן ממשי. רצון להתמסר להרגשת הכוח שבשליטה או להתמסר להתמסרות עצמה, רצון להיות שלם עם החיבור הזה שנוצר ביני ובין העולם הזה, רצון להרגיש איך זה למעלה ואיך זה למטה...... רצון לגלות באיזה מהם אני נמצא.....

* כשאני קורא שורות אלו אני לא יכול שלא לתהות מהו באמת טיב החיבור ביני לבין העולם המסקרן הזה? האם בכלל מותר לי לקרוא למה שיש בינינו חיבור? הרי כבר תקופה מסוימת אני קורא על חוויות של אחרים אבל לא יוצר חוויות משל עצמי. האם אני באמת רוצה אותן? או שמא פוחד שהחוויה תהיה עוצמתית מידי? ואולי בכלל אני פוחד להתאכזב? אולי חושש שלא באמת אהנה? אחרי הכל יש הבדל עצום בין פנטסיה למציאות וכשאני קורא את הדברים הכל נראה כל כך טוב אבל זו הרי הסיבה שאני קורא לדברים בשמם – פנטסיה. ברור שבפנטסיות הכל נעים וכיף, אבל ברור גם שבמציאות יהיו דברים פחות נעימים ואף יותר נעימים. הפנטסיות שלי מבוססות על ידע שלא קיים ועל ניסיון של בעלים אחרים.

אז כן, גם כאן מנסה ההרגשה החדשה שלי לתפוס מקום ואני מרגיש יותר בשל להתנסות. אני חושב שהדבר המתאים לי ביותר הוא לזרום לכל כיוון אותו יזמן לי הגורל, לנסות דברים חדשים מכל סוג עד שלא אוכל יותר (או שלא ארצה יותר) והכל תחת עין יותר בוחנת-את-עצמי והסתכלות יותר מעמיקה על החוויה אותה אני חווה ועל המרגש שהדברים גורמים לי.



סוף הפוסט... אני עוד לא מבין מספיק.

היום נזכרתי כמה טוב מרגישים אחרי ניקיון יסודי של כל הזבל שנדבק לנפש עם הזמן.
אווירה כמו שהייתה אצלי היום גורמת לי להיות הרבה יותר טהור, להתקרב לעצמי, להתחבר לאמת שלי, לחלומות שלי , למיניות שלי...
אמנם לא הרבה השתנה אצלי - לא החלטתי שום החלטה הרת גורל ולא שיניתי דעותיי אפילו במעט אבל השינוי מורגש באותה מידה כאילו הייתי עושה כך. לפתע הכל ברור, ההבדלים הדקים בין הנכון לשגוי הופכים חדים יותר ואני מרגיש הרבה יותר שלם עם עצמי.
עכשיו נראה לי שאתקשר לכמה חברים ונלך לשתות איזו בירה צוננת... התעורר אצלי הצורך להנות קצת ויציאה עם חברים אמיתיים וותיקים נראית לי רעיון לא רע. לילה טוב לכולם.

.

הסטריאו מנגן שיר אחרי שיר והזמן מתעופף לו בלי שארגיש, כבר עברו שעתיים ואני עדיין מקשיב למילים החותכות וחודרות עמוק מתחת לעור


And I get no answers, and I don’t get no change
Its raining in Baltimore baby, but everything else is the same
There's things I remember, there's things I forget
I miss you…. I guess that I should......
3,500 miles away, but what would you cange if you could
?




נגמר אלבום נוסף אבל אני ממשיך עם אותה להקה שכאילו כתבה את השירים בשבילי הערב הזה.
חושב על חברים שהיו ואינם, חלקם בחו"ל חלקם מתים וחלקם פשוט כבר אינם חברים. מרגיש אותך בחדר איתי - יושבת מאחוריי מביטה בי ומחייכת לעצמך, סופג אותך לתוכי כי כבר מזמן לא חזרת לבקר אותי ויודע שאם חלילה אתפתה ואנסה להביט בך תיעלמי שוב ואני אשאר פה בלעדייך.
נשאר במקומי ולא מעיז להבריח אותך, יש הרבה דברים שאני צריך לסגור אצלי בפנים וזה מאוד קשה בלי לשמוע את הצד שלך...

מתחיל לחשוב, לכתוב, שואל אותך את כל השאלות שכבר הרבה זמן גדלות אצלי אבל איני מקבל שום תשובה. אני יודע שאת שם, מתבוננת בי אז מדוע אינך עונה? לא עומד בפיתוי- מביט סביב, מחפש אותך אבל כל מה שיש סביבי זה צל מרצד של להבת הנר.

חושך , נר , הופעה אקוסטית של הלהקה המדהימה הזו , חושב עלייך. חושב על איך שהיית ועל איך שאת כבר לא... חושב על איך שהייתי כשהיית.
הרגשה טובה שקשה להגדיר במילים. באוויר רובצת עצבות מלנכולית מהולה בכמות נדיבה של נוסטלגיה עם קורט פנטזיה ואני לא יכול שלא להנות מהרגע, למרות הניגוד הבולט של העצבות והאווירה הטובה שנוצרה בחדר. אולי דווקא בגלל החיבור של השניים אני מסוגל ברגע שכזה לצלול עמוק לתוך עצמי ולנקות מקומות שכבר הרבה זמן לא הצלחתי להגיע אליהם.