מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

היום דיברנו, אחי ואני. למי שעדיין מתקשה להבין הוא הווטרינר של הכלבה שלי כשהוא לא אח שלי. דיברנו ברצינות על המצב שלה וניסינו באופן ריאלי להחליט מתי הזמן הטוב ביותר להרדים אותה.
הדילמה היא נוראית, מצד אחד צריך לעשות את זה מספיק מוקדם כדי שהיא לא תתחיל לסבול, או תאבד מכבודה. מן הצד השני יש אותה – היא חיה עדיין וכל יום שהיא עוד פה זה אושר בשבילינו וחיים מאושרים בשבילה.

איך אפשר להחליט החלטה שכזו? אני הרי לא מוכן להרוג אותה יום אחד לפני שבאמת חייבים, אבל עם כלבה גיבורה שכזו בכלל לא בטוח שהיא תראה לנו שהיא סובלת. הכבוד שלה מאוד חשוב לה וכך גם העצמאות שלה. אני מפחד שנוכל לראות את הסבל שלה רק אחרי תקופה ארוכה שהיא כבר סובלת ומבינה שזה הסוף.
אז אולי בכל זאת..עדיף מוקדם?

החלטה קשה.. אולי הקשה ביותר שנאלצתי להחליט בחיי.

הוא נותן לה שבועיים לחיות.
מה בנאדם אמור להגיד כשאומרים לו דבר כזה? מה אמורים לחשוב?
אני חושב שמעולם לא אהבתי כמו שאני אוהב אותה. אני רוצה להאמין שגם לא אוהב כך לעולם. לא רוצה לאהוב אחת אחרת...

ככה גם אמרתי לו, לרופא הזה. "לא רוצה להפנים!". רציתי גם לומר שאני לא מאמין לו, שאני בטוח שהוא טועה אבל זה קצת בעיה להגיד דברים כאלה כשהרופא שלה זה אח שלי, הוא עוד ייעלב לי עכשיו.... אז שתקתי.
הוא מטפל בה, והיא בכל זאת הולכת למות; מה זה- זאת רפואה? רפואה אמורה להציל חיים, ואני מרגיש שהולכים ומצטברים בי מטענים נגד אחי בשרי כי אולי הוא לא עושה מספיק ואולי הוא ויתר עליה מוקדם מידי. קשה לי לקבל את הבשורה.

אמצע הלילה עכשיו ואני לא נרדם. בא לי לצאת לטייל איתה, לראות אותה נהנית ממזג האוויר, מתלהבת מכל דבר קטן. חיוך עולה על פני כשאני נזכר שהיא מעדיפה את היום על פני הלילה. היא נורא מפחדת מחושך. מדמיין אותה מביטה בי בעיני המלאך שלה ומתחננת שאמצא דרך להדליק את האור, מדמיין אותה רצה אלי לקבל חיבוק ברגע שנדלק פנס...
מתחיל לכתוב. בוודאי הייתה מרימה גבה אם הייתה יודעת שאני כותב עליה דווקא כאן, אבל אני בטוח שהעניין לא יפריע לה – היא יודעת בדיוק מה הסיבה שאני כותב כאן ולא בשום מקום אחר.
כותב ומוחק, מנסה שוב, לא מצליח להעביר אל הכתב את עצמת הכאב שדוקר בי. אני מרגיש שאני מאבד חלק ענקי מהחיים שלי. אחרי הכל, היא תמיד הייתה שם. היא הייתה איתי כשרציתי אותה, והיא לא הרפתה גם כשלא כ"כ רציתי אותה לידי. הייתה לוחצת, מתקרבת לאט לאט עד שהצליחה לקבל קצת אהבה ממני. תמיד הייתה בוחנת את החברים שלי ואת הבנות שהבאתי איתי הביתה, אולי היא קינאה בהם מעט, אולי רצתה יותר תשומת לב... עכשיו אני פתאום מצטער שלא הקדשתי לה מעט יותר, שלא הייתי איתה עוד. איזה הבדל היה עכשיו אם הייתי מבלה איתה עוד חצי שעה ביום, מעניין כמה שעות היינו מספיקים עוד לבלות ביחד.
ארבע עשרה שנה אנחנו מכירים, חלק גדול מהתקופה הזו היינו ביחד. היא מכירה את כל הבעות פני ואני מכיר את כל השטויות שלה... אין לי ספק שזו חברות אמת ואין לי ספק שגם המוות לא יצליח להפריד בינינו.

גאון מי שאמר שהכלב הוא ידידו הטוב של האדם.
היא ללא צל של ספק החברה הכי טובה שלי.

כתמיד, הלכתי לטקס. בחרתי מקום בו אפשר להיעלם, מקום שם אף אחד לא מכיר אותי. אני אוהב את טקסי יום הזיכרון. בימים כאלה אני משאיר את כל המציאות בבית-את כל הטלפונים, את השעון שכבר הפך לחלק מגופי, ויוצא אחרי מקלחת לאחד הטקסים המתקיימים ברחבי העיר.

כתמיד, הצפירה הייתה קצרה מידי. הייתי יכול לעמוד שם אל מול הלפיד והדגל שהורד לחצי התורן דקות ארוכות ולנדוד אל ימים אחרים, אל חברים שמתים.

כתמיד, אני צופה בטלוויזיה ורואה מה עברו אותם אנשים, מה עברתי אני. בוהה במסך, מנסה להבין את האנשים שמדברים ומדברים.... (אולי עלי?)
משתגע! רוצה לצאת מהבית אבל לא מוצא סיבה. הכל מת בפנים, הכל מת בחוץ. גם הם מתים....

ואז לפי לוח הזמנים הקבוע, ממש לפי התכנית,- אני חושב עליו. כמה שהיה חזק וסמכותי, כמה שהיה חי... וכמה שהוא מת עכשיו. אני עדיין זוכר איך החזקתי אותו בידיים שלי, ניסיתי לספק לו טיפול רפואי ולתת לו עוד כמה שניות, למרות שהכל כבר היה אבוד....
הבחור שהיה האחרון שיכול להיפגע חטף אחד בראש ואחד בלב. הבחור שלימד את כולנו איך בכלל נלחמים, איך נשארים בחיים כשנכנסים לתופת שכזו, בוהה עכשיו בתקרה המתפוררת של הבית המקולל. הוא לעולם יבהה שם בתקרה הזו וינסה להבין איך קרה הדבר הזה ואיך דווקא עכשיו-חודש וחצי לפני השחרור הוא חותם לקבע ארוך...
הוא לא היה הראשון שנהרג לידי אבל אני חושב שהוא השאיר לי את הצלקת הגדולה מכולם, השוק שחטפנו כולנו כששמענו שדווקא הוא נהרג, ודווקא שבועיים לפני חופשת השחרור שלו........
בהלוויה היה קשה. חברים ומשפחה צרחו על הקברנים שיתנו לו עוד דקה של אור שמש, קריאות קדיש ו"אל מלא רחמים"... ואז המטח. שלושת היריות הנוראיות ששומעים בהלוויה צבאית, צליל מחריד, נקודת שבירה...

מאז אני מקפיד בכל שנה להגיע לטקס יום הזיכרון במקום בו אני זר, שם אף אחד לא שם לב לרטיבות בעיניים, לכיווץ השרירים בכל הגוף, ולסערה שמשתוללת בפנים.
שם אני מתבודד איתו ומודה לו על שדחף אותי הצידה ועקף אותי, נכנס לחדר- כאילו ידע שהמחבל ממתין לי שם.

אחד המראות הכי יפים בעולם זה לראות אישה סובלת.
קצת יותר יפה מלראות אותה סובלת זה לראות אותה נהנית....
אבל עוצר נשימה באמת זה לראות אותה חווה את שניהם יחד. מתפתלת וגונחת, מתלבטת האם היא יותר סובלת או יותר נהנית, מתמסרת לכאב ולהנאה.

קצת תמוה בעיני העניין הזה, שההנאה גוברת כאשר מערבים כאב בעניין, אבל זה מסוג הדברים שבהם אני מנסה להתגבר על יצר הסקרנות המטריד ופשוט להנות מהעניין. אני מניח שעם הזמן אבין יותר את עצמי ואת הסוגיות הנוגעות אצלי לבדסמ....

כל כך טעון.... וכלום!
הייתי יכול לכתוב ספרים שלמים על מה שהולך בתוכי, הייתי יכול ליצור כת, אבל כלום לא יוצא.

מאיפה הוא בא המחסום הזה? מה הוא רוצה ממני?
המילים שכ"כ רוצות לצאת לא מסוגלות... אני מרגיש נכה במובן מסויים. אני רוצה לצעוק, לצעוק ולא לחדול עד שכולם ישמעו, אבל הגרון צועק ואף אחד לא שומע, השפתיים זזות ואף אחד לא רואה....
הלללללו...! אני כאן!! ANYONE??????

מתוקה שלי, כמה שאני מתגעגע אליך. מאז שנפרדו דרכינו משהו פשוט חסר בי, הפרידה ההיא כאילו קטעה חלק מליבי והניחה אותו בתוך מסגרת, כתמונה לתלות על הקיר למולי כדי לשפשף את פצעי.
לו היינו נפגשים ברחוב בוודאי היית שואלת מה שלומי, ואני בחיוך נוסטלגי הייתי מחזיר לך תשובה מצחיקה בסגנון הרגיל, אבל האמת היא שלא הכל בסדר. אולי אני צריך לחדד את דבריי , מתוקה שלי, האמת היא שכלום לא בסדר. הרגשת ריקנות ובדידות מלווה אותי מאותו אחה"צ בו אמרת שאת רוצה קצת לבד. סביב החברים אני מסווה אותה היטב אך ההרגשה קיימת ונוגסת בי מבפנים.

לעיתים נדמה שהפרידה ההיא הביאה רק טוב, כי כשהיית איתי לא היה לי זמן לכלום, כמעט ולא ראיתי חברים והסקס היה מונוטוני ושגרתי.
הלוואי שכך היה, הלוואי שהפרידה הייתה מביאה טוב לחיי. אינך יודעת זאת אך אני מתגעגע לאותה שגרה של ביחד, של ביטחון שלא משנה מה קורה במהלך היום אני תמיד יודע שבלילה אפרוש ידי לכיוונך ואת תתמקמי במקום האהוב על שנינו - עם ראשך על כתפי.
מתוקה שלי, רציתי לעדכן אותך על המתרחש בחיי, אך הבנתי שיהא זה חסר טעם. האם תוכלי לראות את הסימליות בכלבה שחלתה או ברכב שהתקלקל מיד לאחר שנפרדת ממני? האם אוכל להעביר לך את הגועל שהרגשתי כאשר הבטתי בצעירה ששוכבת לידי באמצע הלילה, בעודי משתמש בה ע"מ לנסות למלא חללים שנוצרו?
מתוקה שלי, הלוואי שהכל בסדר, שאת בריאה ומאושרת והלוואי שהשתפרה הרגשתך מאז נפרדנו.

מתוק שלך...

מה זאת אומרת מתחתנת?
איך יכול להיות שהיא מתחתנת? הרי עד לפני מספר שנים היא הייתה החברה שלי, כ"כ זורמת עם החיים, כ"כ לא מקובעת....
פתאום אני מוצא את עצמי ממציא תירוצים:
לא יכול להיות שהיא רוצה להתחתן איתו, בטח קרה משהו.
אולי היא נכנסה להריון ולא רוצה להפיל... אולי הוא לוחץ עליה להתחתן או שתאבד אותו... חייב להיות משהו, בבקשה שיהיה משהו...

והדילמה, להתקשר אליה או להישאר יתום מתשובות. זה הרי לא הגיוני שאתקשר לאחר 3 שנות ניתוק רק בכדי להתריס בה כאילו עדיין הייתה שייכת לי. לא הגיוני שבמקום מזל טוב ואיחולים שונים אני אבדוק האם ישנה סיבה לחתונה הזו מלבד אהבתה הגדולה אליו.
היא מייד תבין את אשר מסתתר מאחורי השאלות האלה, היא תבין מהר ממני וטוב ממני שמאחורי כל זה מסתתרת קנאה שהייתה אמורה למות כבר מזמן. מאחורי כל זה מסתתרת שאלה פשוטה בעיקרה, אך אין לה מקום בחיי שנינו: מדוע אותי היא עזבה לאחר מספר חודשים ואיתו נשארה מספר שנים ועכשיו גם מתחתנת איתו. מה לא התאים? מה לא קיבלה מספיק?

ברור שכל אלה הן שאלות "מפגרות" של "ילד קטן וקנאי" וברור גם שהן עולות אך ורק על גבי הבלוג ולא באוזני אנשים. ברור גם שמעבר לבלוג הזה בו אני מנסה להוציא החוצה את הפנימי ביותר אני שומר את השאלות האלה בתת מודע ולא מייחס להן חשיבות.
אני כבר לא אוהב אותה, ולא יודע למה השאלות האלה עולות. נשארה רק הדילמה, להתקשר או לא?...........

יופי דן, אני גאה בך. כך מצאתי את עצמי אומר לעצמי לפני מספר דקות. כבר הרבה שנים שאתה נמשך לעולם הבדסמ בסתר. בסתר ממי? האם מאחרים ? האם מעצמי?
בעצם כבר שנים שאני מוצא את עצמי חושב על דברים שהגדרתי אז כ"מוזרים", ושנים שאני מוצא את עצמי בסיטואציות מביכות בהם אני מנסה לממש את הפנטסיות שלי אך הבחורה שאיתי מסיקה שאני מטורף, סוטה.

אז סוף כל סוף השתחררתי מהצבא ונשאר לי הרבה זמן פנוי. התחלתי לשוטט באינטרנט לחפש מידע והגעתי לאתר הכלוב. פתחתי גם כרטיס אישי ואפילו פתחתי בלוג (בפעם הראשונה בחיי).

מתחיל לכתוב לחברי האתר, מנסה להתערבב, להבין באמת מי נגד מי והאם באמת יתכן שיש עולם שלם בו הפנטסיות שלי מתקבלות ואף ממומשות ללא הרמת גבות. אני אומר לעצמי שאם רק יענו לי ויסכימו להיפגש איתי האנשים שמאחורי הפרופיל באתר אולי אפסיק להשתעמם מסקס ואפסיק לכוון למטרה הלא נכונה- לגמור.
יופי דן, אני גאה בך...

שוב היא פה, לוחשת לי באוזן כמה שהיא התגעגעה וכמה שחסרתי לה. שנינו יודעים שהיא התנהגה כמו זונה, אבל לאף אחד מאיתנו זה לא בדיוק מפריע כרגע כששוב היא פה, קרובה אלי ולוחשת לי באוזן.
אני שותה את מילותיה בשקיקה, דואג להביט עמוק בעיניה ולנצל את מעט הזמן שלי איתה, עד ששוב היא תעלם לעוד כמה חודשים כי "רע לה".

עד היום זו הייתה תמיד אותה ההרגשה, משהו עמוק שמנסר מבפנים. הרגשה של חוסר אונים מוחלט תחת כל שק הרגשות הזה שמתפרץ כשאני נזכר בה. לו רק הייתה יודעת כמה שאני אוהב אותה, מאוהב בה עד תום.
ניסיתי לומר לה כבר יותר מפעם אחת אך תמיד חשבה שאני מתבדח איתה. אוי שאוטי בייבי, כמה שאני רציני במילותיי.....

היום היה שונה. פחות מתח באוויר, פחות משיכה. באיזשהו אופן היה גם קשה יותר לתקשר. האם הפעם נעלמת לזמן רב מידי? האם גם אני כבר התייאשתי?
או אולי ההסבר טעון בעובדה שהשתנית בחודשים האחרונים ואת כבר לא משחקת בי את אותם המשחקים בהם הצלחת להפיל אותי לרגלייך בכל פעם מחדש..?

הלוואי שלא תעלמי מייד, הייתי רוצה להבין מה קרה היום ולראות אם אכן חל שינוי או שההסבר טעון בפגישה חד פעמית שאינה מוצלחת.