לפני 19 שנים. 31 ביולי 2005 בשעה 7:32
יש לא מעט אנשים שדורשים את האיחול הזה היום, אז שיהיה בהצלחה. לך ולך ולך... כן, גם לך. :)
מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.
לפני 19 שנים. 30 ביולי 2005 בשעה 21:09
נמאס לי להיות עצוב. מעכשיו אני שמח! לפחות עד מחר..
לפני 19 שנים. 30 ביולי 2005 בשעה 19:55
אני מרגיש כ"כ רע. הדברים שאמרת לי היו נכונים אבל הם נאמרו בטון גוער. כבר שנים שאף אחד לא באמת גער בי, וגם כשניסו לא הצליחו. אני תמיד מקפיץ את הפיוז שלי (מין משהו כזה שאני יודע לעשות כדי להגן על עצמי) ומשתלח באדם שגוער בי עד שאני הופך אותו לקטן קטן...
היום הרגשתי שמילותייך חדרו. אולי כי היו קשורים לנושא כ"כ רגיש אצלי, כ"כ אישי, אולי בגלל שהטון הגוער שלך ניצח את מערכות ההגנה שלי... דברים קשים אמרת לי. הרגשתי נשלט. מרצון. הרגשתי כאילו יש מי שמכוון אותי, מי שמראה לי את הדרך הנכונה, אבל גם מכריח אותי ללכת בה. עם זאת, לא הכרחת אותי ולו לרגע. הרגשתי כך למרות שכלום לא היה כפוי וספק אם בכלל ידעת על הסערה שמשתוללת בתוכי, סערה בגלל התוכן הישיר והבוטה של דברייך, סערה בגלל הטון שלך שגרם לי להרגיש כמו גברת פלפלת ברגע שהיא הופכת להיות קטנה. הרגשתי נשלט, ואהבתי את זה. ואני לא אוהב את העובדה הזו.
אני לא נשלט! מעולם לא הייתי. אני כ"כ דומיננטי, כ"כ שולט...
מאז שהפכתי אדם בוגר לא נתתי לעצמי אפילו את האפשרות להיות נשלט ע"י מישהו. אולי זה קשור לעובדה שכשהייתי ילד קטן לא הייתי מהילדים ה"מקובלים" ואז הרשיתי לכולם לדרוך עלי בלי תגובה מצידי. פחדתי להגיב שמא ההצקות יחמירו, שמא מעט הכבוד שעוד יש אלי יעלם... כל ילדותי דרכו עלי וכשגדלתי נשבעתי לעצמי – לא עוד! מאז אין אף אחד שיכול עלי. מי שהיה שם והצליח לצאת לעולם לא ייתן לעצמו לחזור לשם, למקום המגעיל ההוא, להרגשה המלוכלכת ההיא.
אז שימו לב: אני כותב פה, שיהיה ברור לכולם- אני לא נשלט! אני שולט!
(ואולי בעצם......?)
לפני 19 שנים. 30 ביולי 2005 בשעה 2:39
אני כ"כ מתגעגע אליה....
בלי מילים מיותרות, בלי פואטיקה, בלי פוסט ארוך שמנסה להסביר במיני דרכים את שמרגיש עכשיו, את שכואב... הפוסט הזה הוא פשוט. בפוסט הזה הכל ברור והמילים פשוטות אך בעלות משמעות רבה.
אני כ"כ מתגעגע אליה...
לפני 19 שנים. 29 ביולי 2005 בשעה 1:01
היא שוכבת לידי עכשיו,
עירומה, ישנה, רגועה.
אני מביט בגופה בהערצה,
בוחן כל שיפול וכל בליטה.
כמה חלק עורה, כמה נעים,
מביט בה, מלטף בקצות אצבעותי..
יודע שעכשיו היא שלווה,
עכשיו היא מותשת, כואבת,
גופה הדואב וגופי העוטף משתלבים יחדיו
כפי שהייתי מצפה אחרי זיון שכזה.
חלק ממני מתחרט על שהכאבתי, מתייסר
ובעודי בוהה בה ישנה אני תוהה על מה חולמת..
לפני 19 שנים. 27 ביולי 2005 בשעה 22:30
תודה
לפני 19 שנים. 27 ביולי 2005 בשעה 18:45
היא שאלה אותי למה אני לא מקנא לה. לך תסביר למישהי שהקנאה היא ממך והלאה. שרגשות הקנאה השנואים עליך מתבטלים בקלות כי מחלחלת ההבנה שכשאוהבים באמת אז טובת הנאהב הופכת להיות חשובה יותר מטובת האוהב. איך אוכל לגרום לה להבין שטוב לי כשטוב לה? גם אם אלו ידיים זרות שמלטפות את גופה הנהנה. איך אסביר שחשוב לי שיהיה לה טוב, חשוב יותר משתהיה שלי? כ"כ חשוב שההרגשה שנוצרת מהנאתה עם אותם אחרים היא טובה ולא רעה.
אני כ"כ שונא לקנא, זו הרגשה כ"כ רעה... כמעט כמו להקיא. אני גם שונא להקיא. קנאה זו הרגשה מגעילה ואני כבר לפני הרבה שנים מצאתי לאן לנתב את הרגש המגעיל הזה.בשנים האחרונות במקום לקנא אני מוצא את עצמי שמח בשביל מי שהיה אמור להיות מושא הקנאה שלי. לרוב הן לא מבינות אותי, לא מבינות כיצד זה אפשרי. קרו גם מקרים שזה פגע בהן, אפילו הרחיק אותן.
הבהרה לעצמי ולכל מי שקורא את זה:
העובדה שאני לא מקנא אינה מעידה על חוסר באהבה אלא על עודף של אהבה, ללא אינטרסים. את שלי, את שלהם... את מי זה מעניין? בשורה התחתונה את רק שלך! ואם תחליטי לחלוק עימי חלק מחייך אז עשיר אהיה. אם תחליטי לחלוק איתם בנוסף לאיתי אז גם שמח אהיה, כי טוב לך, כי את ממצה את עצמך, כי את חיה.
לפני 19 שנים. 26 ביולי 2005 בשעה 21:28
החלטה:
אני מתחיל דיאטה! לא משהו רצחני, לא משהו שיגרום לי לסבול. דיאטה עדינה של בערך 3 - 4 ק"ג בחודש.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא שמן. בכלל לא, פשוט בתקופה האחרונה (בשנה מאז שהשתחררתי מהצבא) הצליחה להתעגל הבטן. אולי אפילו אפשר כבר לקרוא לה התחלה של כרס (ששש... אל תגלו לאף אחד). אחד מהדברים שהכי מפחידים אותי זה להיות שמן, כי גם ככה אני לא גבוה. נראה לי מזעזע לא להיות מסוגל לראות את הזין, במיוחד כשהוא בדום. לא מוכן להזניח עכשיו כדי לגלות בעוד 10 שנים שבלי לשים לב הגעתי למצב הזה.
אז דיאטה כזו לא אמורה להיות בעיה בכלל. מעט הקפדה על מה שנכנס לפה ושינוי פיצפון של הרגלי האכילה. הכמות שאני רוצה להוריד היא מזערית ולכן אפשר לקחת את זה באיזי.
הבעיה מתחילה כשמחפשים את הגורם העיקרי לבטן התופחת שלי. פשפשתי בזיכרוני על מנת למצוא את הגורם והגעתי לשני גורמים עיקריים. הגורם הראשון הוא עצלנות שגורמת לבטלנות שגורמת להשמנה. הפיתרון פשוט, פעילות גופנית. זה פשוט, זה כיף וזו הזדמנות לחזור לכושר המטורף ממנו נהניתי בתקופת השירות הצבאי. הגורם השני, והבעייתי מביניהם הוא כמות הבירה העצומה שאני שותה. בכל שבוע אני שותה בממוצע 5 ליטר של בירה. איי לייק בירה..!! אז איך אני יכול לוותר על בירה???
גם להפחית מהכמות יהיה קשה, אבל זה מה שאני אנסה לעשות. אני אנסה להקטין בחצי את כמות הבירה שאני שותה.
לפני שאתם מתחילים להטיף לי על כמויות הבירה האלה שמתחלקות לרוב על פני כל ימות השבוע עם ליטר בירה בכל יום בשבוע (ובכל זאת, לא תמיד פותחים בקבוק אבל זה מתאזן כי לפעמים יוצאים ואז שותים הרבה יותר מליטר בירה) אני רוצה לדחות כל טענה או הטפה. כל אחד והרעל שלו, אחד מעשן השני לוקח סמים השלישי נוהג בצורה מסוכנת ואני.. אני אוהב בירה (מה חמור הוא עווני).
אני מניח שחייב היה להיות בדיאטה הזו משהו קשה, אחרת איזו מן דיאטה זו? אבל אני אוהב אתגרים ולרוב אני יכול להם, אז שיהיה לי בהצלחה ואני אשקול את עצמי בעוד חודש, אדווח לכם אם הגעתי ליעד שלי (שהוא 3-5 קילו בחודש אחד ובלי לשנות בקיצוניות את אופי החיים שלי)
לפני 19 שנים. 26 ביולי 2005 בשעה 2:17
הייתי, כיסיתי, היה לא-סימפתי בעליל, וזהו. לא רוצה לכתוב על זה יותר. זה כבר מתחיל להימאס עלי להתבוסס בזה, פשוט למצוא פיתרון לעניין הקבר, אולי מלט, אולי אבן גדולה, אולי גדר... למצוא את הפיתרון וליישם אותו. חלאס לכתוב על זה. מעכשיו אתמודד בעצמי עם עצמי.
הרבה אנשים אמרו לי לאחרונה שאני צריך לשמור על פרופורציות. חלק מהאנשים האלה הם אנשים אשר מילותיהם שוות לי כקליפת השום וחלק הם אנשים חשובים שאני מעריך את דעתם. באופן אישי אני לא רואה את הדברים האלה כדברים שיצאו מפרופורציה. אולי אמרו לי את זה כי לאנשים שונים יש סדרי עדיפות\חשיבות שונים. למשל בעיני ישנם דברים שחשובים מאוד בשבילי ואשר לאנשים אחרים יהיה קשה להתחבר לזה או להבין את זה. איני חושב שעצם העובדה שאני מבטא את צערי\כעסי\ושאר רגשות בעניינים שלא מטרידים את רוב האנשים צריך להשתמע כאילו אני מוציא מפרופורציות. אני אפילו יחסית מאוזן כי מדברים גדולים שחשובים לרוב האנשים אני בד"כ לא עושה עניין גדול. כזה אני, חשובים לי מאוד הפרטים הקטנים, הם מעידים על השקעה, הקרבה, כנות, אמון תשומת לב ועוד הרבה דברים.
אני צריך לחשוב על הדברים, אולי הם צודקים. אולי אני באמת הוצאתי כמה דברים אל מחוץ לפרופורציות המתאימות להם. יצא לי לקרוא את הבלוג שלי בשבועיים האחרונים וגיליתי שאני מתאר שם אסון אחרי אסון (לפחות בשבילי הם "אסון"). אם לשפוט על פי הבלוג שלי אז החיים שלי הם פאקינג טלנובלה והכל רע ותמיד קורה משהו. אז נכון, באמת התקופה האחרונה "התברכה" לה בשפע של מבחני התמודדות מקטן ועד גדול. נכון, במקרים מעטים איבדתי את האחיזה שלי בהתרחשויות. נכון שלפני שבועיים הייתי בטוח שאני על הדרך הנכונה להגיע למי שאני רוצה להיות, להרגיש כמו שאני מעוניין להרגיש ונכון שכרגע זה כבר לא ממש נראה כך (למרות שעדיין ברור לי שזה כך, פשוט הדרך קשה משציפיתי). עם זאת, אני כותב על הדברים שעושים לי רע. לרוב איני כותב על הדברים שעושים לי טוב וזה בגלל שהצורך לכתוב מתעורר אצלי כשרע. לעיתים הוא גם קופץ לביקור כשצריך להביע את עצמי בנושא מסויים או אפילו (רחמנא ליצלן) כשטוב לי, אך לרוב אני כותב כשרע ולכן אולי זה נראה לאנשים ולפעמים גם לי שאני יוצא מפרופורציות.
רציתי להבהיר דבר אחד. הפרופורציות הן שלי! ולכן איני יוצא מהן. כל עוד איני כותב דברים שקריים וכל עוד אני נצמד לתיאור רגשותיי הפנימיים – קשים ככל שיהיו, איני יוצא מפרופורציות, מהפרופורציות שלי. כשמשהו לא פרופורציונאלי אז הוא לא מסתדר מבחינת הגודל שלו עם כל מה שמסביבו. הוא אינו מתאים לציפיות שנוצרו כתוצאה מבחינת כל ה"מסביבו" הזה. אז אני איני יוצא מפרופורציות כי כשכואב לי אני נותן לזה להישפך החוצה. איך שיוצא ככה אני מרגיש.
להקת Counting crows היטיבה לתאר זאת באחד משיריה:
I suppose if it's shit came out-then I suppose that it's shit went in" "
אם איני מובן זה בגלל השעה. עכשיו כבר 05:15 ואני עדיין ער. ספק לא נרדם בגלל מחשבות, ספק ממתין לה שתחזור, שנדבר... מקווה שזה עוד יקרה היום, יודע שכנראה שלא....
לילהבוקר טוב
לפני 19 שנים. 25 ביולי 2005 בשעה 20:46
המשך לפוסטים הקודמים:
עלק חברים עלק...
התקשרתי לכולם- אחד אחד אבל אפילו אחד לא הסכים לבוא איתי עכשיו לשם. אף אחד לא פוחד אבל עדיין כולם מוצאים תירוצים... אחד עייף מידי, שני באמצע סרט בדי.וי.די, לאחר כואב הראש, ושני אלה כבר במיטה ואין להם כוח להתלבש. אחלה חברים מצאתי לי, כאלה שיהיו שם בשבילי כשאצטרך אותם. כאלה שאפשר לסמוך עליהם שלא ישאירו אותי לבד באחד מרגעי המשבר הקשים שידעתי.
הדבר היחיד שבא לי לאחל להם זה שיגלו שכל חבריהם טובים בדיוק כמו שהם חברים טובים שלי כרגע.
אם היה מישהו שטוען שפוחד.. שמסוכן.. מילא. זו גם הדילמה שלי אבל מעצבן לגלות (וגם קצת מכעיס) שברגע כה קשה, כאשר אנשים מבינים כמה חשוב לי וכמה צריך אותם הם לא מקריבים בשבילי אפילו מעט והסיבות שלהם הן "אין לי חשק", "אין לי כוח", "לא בא לי עכשיו" וכו'.
חברים, איך אפשר בלעדיהם.... כמה טוב שהם כאן בשבילי.....