ראיתי אותו, אחרי המון זמן שלא.
למען הדיוק הוא ראה אותי וקרא לי. לא ממש משנה.
החיוך של שנינו, פתאום הבנתי למה נמשכתי אליו פעם מזמן.
חיבוק, ריח. הקול הזה שלו. עוד חיוך.
וכשהלכתי, הבנתי גם למה אני כבר לא נמשכת אליו.
אבל נמשכת לשכמותו. הוא טבע בי משהו לנצח, ועל זה לעולם לא אוקיר לו תודה.
אני מין בת אדם כזו, שאוהבת סבל נפשי. לפעמים נדמה לי שזה עולה על האהבה שלי לסבל פיזי, שבא בגלים, לפי הצורך. אבל נראה שהסבל הנפשי תמידי. אני מגרדת בו וחופרת אותו, מלבה ומעשירה, מדמיינת ויוצרת והמוח שלי כמו פצפצים וזה קשה ונעים לי ומעסיק אותי ומכאיב לי, גם כשהעולם שלי מדהים. לא יכול להיות לי מדהים. לא מגיע לי, נכון? אז אני מטריפה את עצמי בהזיות וכאילו מזמינה אותן לחיים האמיתיים שלי. ואז, כשהן מתגשמות, זה בדיוק כמו בפנטזיות אני יודעת בדיוק מה לעשות, לומר, להתנהג. והצד השני שפוגש בי ככה - המום.
ורק אני חיה את עצמי שוב ושוב ושוב, כמו סרט בריפיט.
התעייפתי.
אני נסחפת במערבולת החיים שהם שלי
לא רוצה חלק בהם, בא לי שינוי מטורף.
אנשים תלויים בי ואני כבולה. כאוס.
ואתה כמו אואזיס באמצע המדבר; מרווה אותי
מגן עלי, מדבר אלי, עושה לי סדר בעניינים.
אני נתלית עליך כמו על חבל הצלה אבל בעצם כל מה שאני צריכה, זה שתקשור אותי בחבל הזה.
תחליט בשבילי, תוריד ממני את החיים.
תעצום לי את העיניים, תאטום את האוזניים
ותיכנס לי לנשמה באמצעות הידיים.
או החגורה
או השוט
או כולם יחד.
תרוקן אותי, אני חייבת אנרגיה חדשה.
באת מאובזרת מכל טוב בתיק הענק שלך.
שלפת כל פעם הפתעה חדשה, ניסית אותי מחלש ועד כל הכוח..הזעת עלי. ואני? מתפעלת מהשוט שהולך וגדל, מתחלף ומרגיש שונה על כל חלקי גופי, הרגישים והפחות...
תודה לך על חוויה אחרת.
אבל רציתי לעדכן אותך שהסימנים השחורים שנשארו עלי, קרו בזכות חגורת הניטים של בועלי...לא מההצלפות המענגות שלך.
מסתכל. כל הזמן העיניים מתרוצצות, הראש מלא מחשבות.
נשים, ציצים ומה שביניהם.
לא בוגד, אבל תמיד בשוליים, מן משחק באש.
נפש פצועה, חסכים.
אני יודעת הכל, פנטזיות מחשבות רעיונות. זה לא עוזר לי.
איך עוזרים? אני לא שקופה בעיניו, להיפך, אבל חיפוש הריגוש הזה, העיניים שבולשות כל הזמן...איך מתגברים על זה?
לא רוצה או יכולה לשנות אותו, אבל בהחלט מחפשת כוחות בעצמי.
רעיונות יתקבלו בברכה.
מה עם הסימנים שאי אפשר להסתיר?
לא כייף לי.
אז אמרתי לו כל מה שישב לי על הלב, בלי דמעה אחת, ככה חזקה הייתי.
מוזר לי לחשוב שבאמת איכפת לו. מעדיפה לחכות לסטירה הבאה כי היא תגיעה. לא סטירה פיזית, אלא כזו ששוברת את הנשמה.
ככה אני, מזוכיסטית. גם בגוף וגם בנפש.
אם רק היה יודע מה שאני יודעת, הוא היה מבין כמה שאני משחררת אותו כדי שלא יכנס לי מתחת לעור אני מתה מפחד מהאהבה הזו. נשבעת לכם, מעדיפה מכות.
אבל זה לא הולך אחד בלי השני, אף אחד אף פעם לא נתן לי מכות כמוהו. שיחקתי, כן, אבל לא ככה ברצינות עם סימנים כחולים שחורים על כל הגוף שלא עוברים ימים ארוכים. ככה אני אוהבת אותו. כשאני מסוממת.
אני מרמה את עצמי, חופשי.
אני מרמה אותו. חופשי.
מטומטמת. אין לי אומץ ללכת. רק בגלל המכות.
או שאולי אני באמת אוהבת אותו ולא מזהה את הרגש הזה?
שברת לי את הלב.
עכשיו אני צריכה מכות.
מרגיש כאן קצת כמו פייסבוק/אינסטגרם רק בלי הרבה תמונות משעשעות.
הבו נא לי בלוגים בדסמים, אמיתיים! מעניינים! נגרים!
הבו לי סקס מלוכלך!!!!!!
רוֹצֶה רַק לָשִׂים אֶת הַזַּיִן בַּפֶּה שֶׁלִּי
כְּדֵי לִשְׁתֹּק אֶת הַמִּלִּים
לְהַרְגִּישׁ אֶת הַכּוֹחַ שֶׁלָּךְ עֲלֵי
כִּי לִי אֵין יוֹתֵר
לָחוּשׁ אֶת הַיָּד הַמְּלַטֶּפֶת וְאָז
בְּאַחַת מַכְרִיחָה אוֹתִי לְהַרְגִּישׁ
בַּגּוּף, לֹא בַּלֵּב,
אֶת הַכְּאֵב.
אפרו.
