הגיל והתרגיל

מחפשת מועדון בסגנון הטאבו, לא הפורפליי. תודה מיציתי 

רק אוהבת כאב. 

יש הבדל עצום!!! 

החלטתי שהגיע הזמן. 

ניסיתי להדחיק אבל אי אפשר יותר. זה להיות או לחדול איתו. ואיתי. 

הגיע הזמן להכניס תחת כנפיי מהממת מאפשרת שלא מפחדת לחלוק את ההנאות שנוכל לספק. 

מהממת מבוגרת שיודעת שהוא שלי ותהנה מאיתנו עד בלי די. 

מהממת צפונית להתכרבל בה ואיתה ועוד כמה דברים. 

מחכה לך. שום משחקי שליטה! שום משחקים. רק את החיבור העמוק של שלישייה. 

ואל תגיד לי שלא. נסדקנו ואל תנסה לשנות את דעתי. 

כל מילות האהבה שאמרת כל השנה לא החזיקו מים כשדחפתי את כל הדברים שלי לשקית זבל. בעצם, לא אמרת מילה. המילים גם לא התחברו למעשים, לא עצרת אותי בדרך, לא חסמת לי את הדלת. 

מילמלת קלות מה את עושה, ולא באמת ציפית לתשובה. והלכתי. 

התעלמת ממני במופגן כשהגשתי לך עלה של זית. בדיעבד אמרת שהיית אידיוט, זה לא מקל עלי את העלבון. 

חזרתי. אחרי שעתיים חזרתי. 

נוצר שבר. משבר אמון מכל השבת הזו מכל מה שהוביל לריב הזה. לא ממש דיברנו על הדברים. האשמתי. המון. התגוננת  בלי היגיון. לא רציתי להוכיח אותך יותר ממה שעשיתי, כי מה זה כבר משנה? הרי חזרתי..אבל לא חזרתי שלמה. 

והשבוע שבא, הרגשה מוזרה...אני כאן ולא, אתה פה ולא. המילים אותן מילים אבל פתאום אני לא מצליחה להכניס אותם למקום הנכון בתוכי.. מרגישה אותך מתרחק. אל תגיד שלא. 

משהו בנו נסדק ואני לא יודעת מה יעצור את זה. 

משהו בנו נסדק, והפלא? נשארתי שלמה. 

בפעם הבאה כדאי שלא תעשה עלי שרירים. 

בבקשה בבקשה בבקשה תמליצו על משהו הולם שווה, כייפי כמו הטאבו, בלאגן כמו ה 4play ולא סאחי כמו הדאנג'ן! 

חייבת גיוון שיצדיק נסיעה לאזור המרכז

יש לנו אהבה. 

פרק ב כמו באגדות, עכשיו כשכולם מסתדרים עם כולם הכל ממש אוטופיה. 

אבל ענן כבד מרחף מעלי. שנה וחצי ידעתי שזה יגיע, שנה וחצי לכאורה המון זמן אבל כלום. עבר כמו דקה. 

הוא לא יודע שובע, תמיד מחפש, תמיד בפעולה. 

אמר לי בריש גלי, אני לא מונוגמי. אבל אהבה חזקה והוא עמד במילה שלו לא ללכת מאחורי הגב שלי. עמד, אבל מדבר על זה, על הצורך, על החוסר. 

ואני מבינה, גם אני הייתי שם. גם אני חוויתי את זה על בשרי. האין שקט הזה. אבל היום אני בטוב. והוא לא. 

אז אני רוצה לשלוט בזה. אני עם אהבתי העמוקה לנשים והוא...להשקיט לו את הנשמה. 

וכאן, אני יכולה לבקש, לפתוח, לרצות אותך, זו שעורגת לזוג מפנק, זמין, חוויות מטורפות, עם ראש פתוח - אני בת 45 והוא 55. (אנחנו מאזור חיפה)

דברי איתי. תסדרי לי את הראש. 

אחרי הרבה זמן שלא, נכנסתי כאן לבלוג 

מה שקראתי שם פשוט העיף אותי. 

לא יודעת אם כתב שם פנטזיות או שאלו החיים שלו ואז אני פשוט מתה מקנאה, אבל הוא הוציא שם את כל החלומות הרטובים שלי. 

קראתי בשקיקה והלב שלי דימם. 

למה אני לא יכולה לעשות מה שבא לי. למי אני דופקת חשבון? איך אני יכולה להניע את החיים שלי לכיוון מטורף יותר. 

ואז הבנתי. אני מסתובבת בחברה הלא נכונה. 

ואם יהיה לי את זה, אני בכלל אוכל לעמוד בזה? כמה יותר זה יותר טוב. ומה עם האהבה המאפשרת שלי? הוא ישאר איתי או ילך? 

וככה, יצאתי מהבלוג. מבולבלת, כמהה, מפנטזת. 

ואני בכלל, בגילי, מה אני עוד רוצה? 

אז תודה לך פנטסטי

ראיתי אותו,  אחרי המון זמן שלא. 

למען הדיוק הוא ראה אותי וקרא לי. לא ממש משנה. 

החיוך של שנינו, פתאום הבנתי למה נמשכתי אליו פעם מזמן. 

חיבוק, ריח. הקול הזה שלו. עוד חיוך. 

וכשהלכתי, הבנתי גם למה אני כבר לא נמשכת אליו. 

אבל נמשכת לשכמותו. הוא טבע בי משהו לנצח, ועל זה לעולם לא אוקיר לו תודה. 

אני מין בת אדם כזו, שאוהבת סבל נפשי. לפעמים נדמה לי שזה עולה על האהבה שלי לסבל פיזי, שבא בגלים, לפי הצורך. אבל נראה שהסבל הנפשי תמידי. אני מגרדת בו וחופרת אותו, מלבה ומעשירה, מדמיינת ויוצרת והמוח שלי כמו פצפצים וזה קשה ונעים לי ומעסיק אותי ומכאיב לי, גם כשהעולם שלי מדהים. לא יכול להיות לי מדהים. לא מגיע לי, נכון? אז אני מטריפה את עצמי בהזיות וכאילו מזמינה אותן לחיים האמיתיים שלי. ואז, כשהן מתגשמות, זה בדיוק כמו בפנטזיות אני יודעת בדיוק מה לעשות, לומר, להתנהג. והצד השני שפוגש בי ככה - המום. 

ורק אני חיה את עצמי שוב ושוב ושוב, כמו סרט בריפיט.

התעייפתי. 

אני נסחפת במערבולת החיים שהם שלי

לא רוצה חלק בהם, בא לי שינוי מטורף. 

אנשים תלויים בי ואני כבולה. כאוס. 

ואתה כמו אואזיס באמצע המדבר; מרווה אותי

מגן עלי, מדבר אלי, עושה לי סדר בעניינים. 

אני נתלית עליך כמו על חבל הצלה אבל בעצם כל מה שאני צריכה, זה שתקשור אותי בחבל הזה. 

תחליט בשבילי, תוריד ממני את החיים. 

תעצום לי את העיניים, תאטום את האוזניים 

ותיכנס לי לנשמה באמצעות הידיים. 

או החגורה 

או השוט 

או כולם יחד. 

תרוקן אותי, אני חייבת אנרגיה חדשה.