אֶתְנַחְתָּא

לפעמים מתעוררת בתוכי פנטזיה שהבחור שיושב בשורה מאחוריי מסתכל עליי. הוא יודע את השם שלי, ומכיר את הדרך בה אני מדברת והצורה בה אני זזה. הוא יודע מתי אני צוחקת באמת ומתי זה מאולץ. מתי אני מתעניינת בחומר יותר ומתי אני סופרת דקות עד סוף ההרצאה. הוא יודע בדיוק מה אני אוכלת כל יום, באיזה שעה האוטובוס שלי, ובאיזו תחנה אני יורדת. הוא עוקב עליי, בשקט, בלי לדבר. 

הוא רואה אותי גולשת ב'כלו' במהלך היום; משחקת בצ'אט עם שולטים, כותבת את הלב שלי בבלוג. הוא מכיר כל מילה וכוונה בפרופיל שלי, ומדבר איתי מספיק בצ'אט בשביל לדעת מה אני רוצה. 

לפעמים אני מדמיינת את עצמי מסתובבת לאחור כדי לפגוש עיניים כהות וחזקות שיגרמו לרגליים שלי לרעוד. 

המחשבות האלה גורמות לי להרגיש כל כך.. חיה. ואני נדלקת.בטירוף. מרגישה את החוטיני שלי נטרב ואני מפחדת לזוז כדי שזה לא יעבור ישר גם לחצאית ולכיסא. אני מדמיינת אותו מחייך מאחוריי, כאילו יודע בדיוק מה עובר עליי. כאילו הוא יכול להריח אותי, ריח של טרף שהוא חייב לתפוס. 

פוסט מירמור קטן בתקווה שיישמד בקרוב (יחד עם המירמור..).

קשה להיות סטודנטית. קשה לחזור למתמטיקה ולמחשבון אחריי הבגרויות. קשה עם מרצים שמדברים מהר מידי ויהיר מידי. קשה להיות לבד בעיר שונה לחלוטין. קשה עם אוטובוס אחד לחצי שעה. קשה להכין אוכל לעצמי כל יום. קשה שכולם מסתדרים בכיתה ועוזרים אחד לשני ולהיות בצד ולשבת בשקט. קשה לא למצוא עבודה כי זו עיר קטנה וזה בעיקר חבר מביא חבר או לא רלוונטי בגלל הלימודים שלי שדורשים יותר מידי ימים. שונאת שאין עם מי לדבר כי אף אחד לא מבין. שונאת כמה זה קשה להרוויח כסף לשכירות ולאכול ממשמרות של שישי ושבת וגם זה לא תמיד. קשה לשמוע אנשים מדברים על חופשות וחו"ל ומתלוננים שהצליחו לסגור דיל לשבוע במקום עשרה ימים כשאני כבר מאחרת עם התלשום שכ'"ד של החודש. מצחיק שאני לומדת כלכלה והחלום שלי הוא לעזור לאנשים כלכלית ודווקא אני נמצאת בפח של הפח.

בעייתי, אני שונאת להיות חלשה כל כך. זה כבר מתחיל להשפיע לי על הציונים והתקפי החרדה חוזרים ביג טיים. 

בנימה קצת יותר אופטימית, סוף סוף עברתי מריצה של 5 קילומטר ל-10. 

למה אני כותבת את זה בבלוג אם זה מראה כמה נורא המצב שלי ולא כדאי להתחבר אליי אתם שואלים..? טוב, זה מקום אנונימי. אתם לא באמת מכירים אותי.

אחריי מקלחת מרעננת, השמש חודרת בין התיסים ומאירה את החדר באור של טוהר ועדינות.

אני מחליקה את החלוק מהגוף שלי ונעמדת מול הראי הגדול שבחדר. ידיים מחליקות על העור שספג לא מעט בעשרים שנים האחרונות. שריטות, צלקות, תאונות, צלוליט(שלא נדע!). הגוף שלי לא מושלם, גם הנפש שלי רחוקה מלהיות מושלמת. אבל אולי דווקא אתה תאהב. ואולי כשאתה תעביר את האצבעות על הצלקות שבין הירכיים אתה תעריך אותי יותר, או כשתנשק אותן תגרום לי קצת לשכוח.

והחזה הזה שאף פעם לא אהבתי וניסיתי להסתיר, עד כמה שאפשר. גדול מידי ומסורבל מידי ותמיד מושך את העין יותר מהאישיות. להכיר אותו מקרוב אבל לא אותי. ואולי דווקא איתך זה יהיה אחרת.

העיניים שאומרות הכל, כי זו האמת, אני לא מדברת הרבה, אבל מי שיודע אותי- יודע.אני ספר פתוח. 

השפתיים הלא סימטריות אחת עסיסית ואחת קטנה שמתות לטרוף את העולם .. האם אתה תהנה לטרוף אותן בחזרה? והשיער הגלי שאף פעם לא מסתדר כמו שצריך, ובבקרים הופך למבוך אימים, אתה תרצה לתפוס? 

לבסוף יש את הכוס. כל כך הרבה סתירות. חלק ונקי ומטונף כל כך. נרטב מהדברים ש'הכי לא בסדר'. קטן כל כך ודורש הרבה עבודה קשה, האם תרצה לדפוק אותו?

הידיים עוברות במרץ על הגוף. בית החזה, הצוואר ובפנים אדומות מראש מחשבות. תטיח אותי על המראה הזו עם כל הדברים השליליים, תתפוס את השיער חזק ותכריח אותי להסתכל. על עצמי, עלייך, תופס עליי פיקוד; מכסה וחושף את כל המגרעות. מכה בחומות עד נפילתם.

אנחנו מלמדים את הילדים שלנו להיות ילדים טובים. 

משווים אותם לילדים אחרים ועושים להם תחרויות מי הילד הכי טוב; מי מקבל את הציון הכי גבוה, מי הכי רזה, מי מצליח לקפוץ גבוה יותר. 

כשקראו לי ''ילדה טובה'' הרגשתי כל כך גאה ושמחה, כאילו כולם מסופקים ממני, שעשיתי הכל ומה שנדרש כדי לשמוע את זה שוב ושוב ושוב. (וכמובן היה את האיום התמידי של החגורה, שחס וחלילה אסור שיקרה).

תיהי שקטה, אל תעזי לריב בפומבי, תישארי קטנה, תשבי בצד, תיקחי מה שמציעים לך ואל תעשי משא ומתן, אל תדברי עם בנים, אל תעשני, אל תחזרי מאוחר, וכמובן אל תתחברי לאלו שיושבים במחששה.

אז בואו נתקדם 20 שנה קדימה, ונדבר על מה נתן לי להיות ''ילדה טובה''. 

ממוצע בגרויות 110. תפקיד חשוב בצבא. תעודות הצטיינות משניהם. לדעת ארבע שפות ברמה גבוהה. פרפקציוניזם. חרדות. משמעת עצמית.

בעיות חברתיות; חרם, ביישנות, פיק ברכיים במתן הרצאות או כשאני עושה שיעור פרטי לאנשים מהמין השני. אי יכולת לשמור על קשר עיניים לזמן ארוך. 

מריחות. לקבל את זה שמשהו שדחוף לי ''יטופל בקרוב..''(וכבר עבר חודש), אי יכולת לצעוק, להיות טרף קל, כשאני מחכה בתור וחותכים אותי כאילו אני אוויר ואין מילים כדי להתווכח איתו. שנותנים לי כסף מזוייף כי בטח אני לא אגיד כלום. לדרוש ממני לשלם 12 שקל על גומייה לאסלה כשאני יודעת שהיום בבוקר אבא שלי קנה אותה ב7. לפחד כל כך מעימותים עד כדי כך שאני אנסה לעשות הכל כדי לספק את הצד שני, רק לא לשמוע צעקות. לפחד עד זיעה קרה מכישלון. לבכות כשאני נכשלת. להסתמך על אוכל כשרע. לשנוא את עצמי על כל ציון מתחת ל90. לאגור דברים בבטן כי אי אפשר לסמוך על אף אחד. קשרים קצרים כי אף אחד לא יכול לסבול את התכונות האלו בי. בדידות.

להיות חייבת לקבל מכות מחגורה כשאני לא מוצלחת.

לקח לי 20 וקצת שנים כדי להבין את עצמי. לקבל? לפעמים יש עליות וירידות. אני מתאמנת על דברים, הרבה פעמים נכשלת אבל גם מכישלונות לומדים.

אני יודעת שאם מתישהו בגלגול הזה יהיו לי ילדים, אני לא אחנך אותם להיות ילדים טובים. אני אלמד אותך להיות פייטרים.

ואתם? כשאתם מחפשים ''ילדה טובה'', האם זה מה שאתם מחפשים? 

- קיבלתי בסביבות העשרים במבחן שחרשרתי עליו את החיים בשבוע האחרון. כלומר, עניתי הכל נכון ואז מחקתי הכל. מהמם!

- ניהלתי דו שיח ארוך עם חבר שמנמן שקבע שאנחנו חייבים לעשות דיאטת כסאח לקיץ אחרת נשאר לנצח לבד. שמנים נשארים בודדים הוא אמר.

צחקתי, נענעתי את הישבן והלכתי לאכול גלידה. אחר כך ניגשו שני גברברים לקחת את מספר הפלאפון שלי.

זה הכל הגישה רבותיי וגבירותיי.

- חברה שלי אמרה לי שאנחנו הולכות לראות את הסרט האחרון של חמישים גוונים. איך אני בורחת מזה??

* רק אני לא מבינה מה הביג דיל של ההקלטה של שרה? מה אף אחד בחיים לא צעק בפלאפון על מישהו אחר? רק מחפשים למצוא על מה להתלונן. אז בואו אני אתן לכם כמה רעיונות; קשישים שחיים על החזרת בקבוקים לפיקדון, חפירת המנהרות ליד עזה, ילדים שהולכים לבית ספר רעבים כי אין אוכל בבית, אונס, עסקים שלא נותנים את כל הזכויות לעובדים שלהם.

והמשך יום מצוין לכולם. 

אני אוהבת סודות. 

אוהבת שאנשים בוחרים בי במקום הכותל ופונים אליי עם פתקי החלומות והכאב. 

אני אוהבת להשתטות. אני אוהבת ציניות. אני אוהבת לדעת דברים מראש. אני אוהבת ללכת בשמלה קצרה בלי תחתונים וחזיה ליד הטכנאי בזק ולהתכופף ולצחקק בשקט מבלי שיראה. אוהבת לזרום כשמשקרים לי בפרצוף ולשחק דמות מופתעת ואז לקרוע את הבנאדם מולי לעשרים חלקים. 

אולי זו השליטה היחידה שאני טובה בה. ידע = כוח.אני לא מטומטמת, ובדיוק כמו שכתוב במאפייני המזל שלי אני בטוחה ש99.899 אחוז מהאנשים הם מטומטמים.  אני שקטה ונעימה, אבל אל תשחקו איתי.

תודה! 

נ.ב, בסדר בסדר, לא אמרתי שאני נשלטת מושלמת!

אז חזרתי מברלין הבוקר, היה פשוט מקסים; חוויתי שלג בפעם הראשונה בחיים. (חרוז!)

רציתי לטוס בשנה החדשה אבל נקבעו לי דברים חשובים יותר, אז ארזתי מזוודה וטסתי דקה 90.  בהחלט ההחלטה הכי טובה שעשיתי השנה.

חוויות אספר כשהראש שלי יחזור למקומו. יש למה לצפות! :)

איך לא חשבתי להזמין כרטיס טיסה מראש. לבלות את השנה החדשה באירופה הקרה, אולי אפילו עם שלג.. 

חשבתי על כיוון ברלין בגרמניה כי באנגליה הייתי שנה שעברה. לבלות באיזה פאב עם בירה בכל יד, חצאית מיני וסוודר כריסמס חם. לרקוד ולרקוד ולהסתכל עמוק בעיניים של גברים ונשים שנשארו גם הם לבד. 

איכשהו חיכיתי חיכיתי, אולי כדי למצוא לי שותף,אולי כדי למצוא תחלופה .. ועכשיו הכל יקר. טעות טעות טעות.

נ.ב. אסף אמדורסקי. איזו פרסונה סקסית. שישפיל אותי כל הלילה.

היום לפניי חמש שנים ההורים שלי נהרגו.

הייתי נותנת הכל כדי שיחרטו לי על העור עם שוט ולו רק כדי לשכוח את הכאב הפנימי. 

קבעתי שתי משמרות ברצף בשביל להסיח את הדעת, והינה אני ערה בחמש בבוקר עם מחשבות של מה.. ואם... והשמיכה לא חמה מספיק להקל על הלב הקר שלי. 

הבוקר הרגשתי את כוחו של הגורל.

קמתי מוקדם והלכתי לתחנה במסלול קצת אחר. 

מצאתי ארנק מלא בכסף.

מישהו עם חזות לא אמינה אמר לי שזה שלו.

הרגש אמר לי לפתוח את הארנק. 

בארנק התעודת זהות סיפרה שזה ממש לא הוא. 

הואאמר שזה בסדר, שהוא עובד באיזור וימצא של מי זה. החלטתי שהוא לא אמין.

הגורל הביא אותי למרכז חנויות, למכולת קטנה ספציפית. שאלתי אם יש שם מישהו בשם של אותו המבוגר בתעודת זהות.. ואכן מצאתי.

אחריי כמה דק' הוא רץ אחריי ודחף לי שטר של מאה שקלים ליד. אמרתי לו שלא החזרתי לו בשביל כסף, אבל הוא התעקש ואמר לי מילים כל כך יפות ברוסית.

בכיתי באוטובוס עד שהגעתי לעבודה.

מה אם הייתי יוצאת דקה אחריי. מה אם הייתי תמימה ונותנת לאותו אדם את הארנק? מה אם לא הייתי הולכת לאותו מרכז חנויות? תודה לגורל וליקום שזה קרה.