כבר כמה וכמה לילות שיש לי נדודי שינה,
שאני חייב להרדם לקול רקע..
בשטח זה קל, יש את הנחירות של האנשים בצוות שלי.
אבל במלון, שאני לבד? אני מתגעגע לרעשי רקע. משהו שיסתיר את העובדה שאני לא ישן טוב מאותו היום, הסיוטים שמדי פעם צצים שוב ושוב.
פנים שלא אראה יותר, אנשים שלא אדבר ואנהל איתם שיח יותר ברחוב.
אולי סוף סוף קיבלתי את זה, שאנשים שאני מכיר שלא חשבתי לעצמי שפשוט ימותו - מתו.
כבר כמה לילות שאני לא נרדם, נרדם רק בבקרים שהרעשים בחוץ מתחזקים.
בסופו של יום, כולנו לומדים אובדן מה הוא. כולם מלפני, מאחרי.. אף אחד לא מצפה לזה.
אבל לומדים לחיות, אלא החיים שלנו נעצרים עם האדם אותו/ה איבדנו.
יש אנשים אבל, שהנשמה שלהם מתה באותו היום.
יש אנשים שהשתנו בעל כורחם.
יש אנשים שכבר לא יהיו אותם האנשים שהם היו פעם.
אני אחד מהם.
סלופי ג'ו/ג'ו/יהודון של פעם כבר לא אותה הישות.
אני לא אותו האדם.
התסכול חייב לצאת איכשהו, הצער והיגון חייבים לנוס מהמקום אחרת הרקבון ישב ויתחיל.
העצב יצא אך חזר, הכאב עשה חסד והוריד את הרמה עד לשלב שבו החליט שהוא לא מספיק נשמע.