מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד שרתי.
שרתי בכל מקום אפשרי.
שרתי במקלחת,במטבח,בנסיעות,בטקסים,
במסיבות,אירועים,בכל מקום קראו לי לשיר.
בתור ילדה החלום הכי גדול שלי היה לשחק ולשיר. למדתי תיאטרון מגיל 9,הופעתי עם הצגות,עשיתי בזה גם בגרות. למדתי פיתוח קול,שיעורי גיטרה,כתבתי שירים.
זה היה המקום הבטוח שלי.
בשלב מסויים הרגשתי שאני טובה,יש לי קול מהמם,אבל זה לא מספיק. משהו לא נכון שם.
עם הזמן התברר לי שיש תווים מסויימים שאני לא מצליחה לשמוע,סולמות שקשה לי להגיע.
ניסיתי להילחם,ללמוד יותר,לפתח את השמיעה. מה שבדיעבד קשה לעשות כששומעים רק באוזן אחת.
ויתרתי על החלום.
התמקדתי בלכתוב שירים,בלבטא את עצמי דרך המילים הדוממות,ולא אלה שצועקות.
אחרי הניתוח שבו דחפו לי חתיכת מתכת לאוזן,באופן אירוני,איבדתי עוד יותר את היכולת לזהות סולמות ותווים.
ויתרתי על החלום.
בסופו של דבר החלטתי שכל עוד אני לא מזייפת,אני אשיר בכל מקום אפשרי.
החלטתי שכל עוד אני יכולה,אמשיך לכתוב,שירים,סיפורים,פזמונים.
היום יש לי מספר שירים שכתבתי,שחבר טוב הלחין והקליט אותם באלבום שלו. שירים שהוא מופיע איתם,ואפילו שירים שהיו מספר פעמים בכל מיני תחנות רדיו בארץ.
וההישג הכי גדול? שיר שכתבתי לפני כמה שנים,נבחר להיות השיר והקליפ הרשמי של עמותה למען ילדים עם תסמונת דאון.
חלומות יכולים להתגשם בכל מיני דרכים וצורות.
אין דרך אחת נכונה.
אסור לוותר על החלומות,מקסימום להגמיש ולשנות קצת.