בטון חשוף.

לכל אחד בחיים יש התמכרות. יש התמכרויות טובות ויש התמכרויות רעות.

חלק מכורים למוזיקה,חלק לאוכל,חלק לריקודים,חלק לסמים,חלק לאלכוהול,חלק לכאב,חלק לרגשות.

במשך 8 השנים האחרונות אני הייתי מכורה לבן אדם. מכורה לאיש אחד,פשוט,לא מיוחד בכלל. אבל מיוחד לי.

הוא היה הראשון שהכיר לי חלקים בעולם הבדסמ. הוא היה הראשון שגרם ללב שלי להרגיש דברים אחרי שהייתי מאוהבת קשות ונפגעתי. הוא היה הראשון שהסכמתי ורציתי לעשות דברים בשבילו. הראשון שרציתי לספק,להרגיש,לחוש,להיות בשבילו.

ב4 שנים האחרונות,לסירוגין,ידעתי שהוא לא טוב לי. ידעתי שהוא מונע ממני להתקדם עם החיים שלי. לא במודע,או דווקא במודע,ובמכוון. כמות הפעמים שאמרתי לעצמי "די עין,מספיק,תסיימי את זה כבר,סתומה".., אי אפשר לספור אותן..

היום,אחרי 8 שנים,עם המון בכי,בכי שיצא מהנשמה,בלב שלם ב95%, היה לי האומץ,החכמה והרצון האמיתי לסיים את זה.

היום הצלחתי להגיד לו את המילים "אני חושבת שכדאי שזה יפסיק."

היום אני מתחילה חלק מהחיים מחדש!

לפעמים יוצא לי לחשוב על אנשים מהעבר. להיזכר בתחושות,ברגשות,במחשבות,מעשים. 

להיזכר ברגעים מסויימים,מבטים,נגיעות,חששות.

לפעמים יוצא לי להיזכר בכל מיני סיטואציות שבהם התלבטתי ובחרתי ללכת בדרך מסויימת,ולא להבין אם צדקתי או טעיתי. ומה היה קורה אם הייתי בוחרת אחרת.

לאחרונה יוצא לי להיזכר באנשים ספציפיים,וכל מה שאני מצליחה לשאול את עצמי זה האם גם הם חושבים עלי. האם השארתי מספיק חותם עליהם, האם מדי פעם אני עולה להם למחשבות,פורשת תחושות של געגוע,והאם זה קורה,האם עולה להם חיוך על הפנים כשהם חושבים עלי. 

יש דברים בודדים מאוד בחיים שמהם אני מפחדת.

חוסר אונים.

ההזיות הליליות שלי.

לא להשאיר חותם.

האם כשאלך מהעולם יזכרו אותי. האם יחשבו עלי ויחייכו,יצחקו,יאהב להיזכר ברגעים איתי.

תקופה כזאת של זכרונות,מחשבות,כאבים,רצונות.

הרגע הזה שאת מנסה להבין מי את ומה המקום שלך בחיים האלה...

לפעמים מספיקה מילה אחת, הודעה אחת, תמונה אחת,    תנועה אחת. לפעמים מספיק מבט אחד, משפט אחד, בן אדם אחד.

כדי לקווצ'ץ לי את הלב.

הגעתי שוב למקום הנמוך הזה.
המקום שבו אין לי את מי לשתף. אין לי למי לספר כשעובר עלי משהו,למי לשלוח הודעה כשסתם משעמם באמצע היום,למי לדאוג,על מי לחשוב,ועם מי לחלוק רגעים.
של שנינו., ביחד ולחוד.
המקום שבו אני מרגישה הכי לבד שיש.

אומרים שהתת מודע משדר לנו דברים.
כבר חודש שמרחפת מעלי המילה סוף. אני רואה אותה בכל מיני מקומות,אני שומעת אותה,אפילו חלמתי על סוף.
המילה הפוגה לא מצליחה לעבוד עלי. אף פעם זה לא באמת חוזר להיות אותו דבר.

כשאתה עוד לא הבנת מה קורה איתך,אני כבר ידעתי מה הולך לקרות. כשאתה עוד לא ידעת מה אתה רוצה ומה נכון,אני כבר ראיתי לאן אתה נמשך.
בלי לשים לב נוצר מצידך ריחוק בשיחות,הודעות קצרות,ריקות. והכי גרוע שלפעמים לא הייתה בכלל תגובה.
אני מריחה אותך, גם ממרחק של עשרות קילומטרים. גם אם אתה לא חושב.

אז זו לא פרידה. זו הפוגה. זה פסק זמן. זה זמן מחשבה וזמן התאפסות. זו כל הגדרה שתשמע טוב יותר.

כבר אמרתי שיש לי לב מאזוכיסט.
וכשהוא נפגע, כל הגוף רוצה להצטרף.

רק שהפעם אין לי את מי לכאוב...

כל כמה זמן אני נזכרת בשיחה שהייתה לי עם חבר טוב,סליחה,מישהו שחשבתי שהוא חבר טוב.

שיחה שהייתה לנו על אהבה,על ביחד ולחוד,על הלבד וכל הטוב שמגיע ממנו. לטענתו.

כל כמה זמן אני נכנסת לקרוא את מה שכתבתי 5 דקות אחרי שנגמרה השיחה. 

וכל כמה זמן אני מקווה שיגיע מישהו,מתישהו,ויוכיח לי שאין צורך לקרוא את זה יותר. 

חבקי את הלבד.
שימי את כל האשליות בצד.
תשליכי את הרצונות שלך.
למה שאת חושבת שהכי חשוב,
אין באמת משמעות.

חבקי את הלבד.
זרקי את האגו לפח.
המחשבה שלך על חיים טובים יותר,
הכל שקר ואכזבה.
זה לא באמת קיים.

חבקי את הלבד.
הם יפגעו בך,
הם יזרקו אותך, יזרקו עלייך.
פתחי את הלב שלך,
הפעם ללבד.

חבקי אותו, חבקי חזק,
שלא יברח.
בסוף תהפכו חברים הכי טובים.
את והלבד.

לא רוצה להיות חברה של הלבד.

מעניין מה היית חושב לו הייתה מראה מולי על המיטה באותם רגעים.

ברגעים האלה שבו הזין שלך שיפד אותי כל כך חזק שזה כאב לי בבטן, ברגעים האלה שנעצת אותי בדוגי כשיד אחת מושכת את השיער בחוזקה והיד השנייה מורידה לי סטירות משני צידי הפנים. 

מעניין מה היית חושב אם היית רואה את המבט שלי בשנייה שעברה מהרגע שקיבלתי 2 סטירות רצופות על דופן האוזן, דרך הצפצוף הנוראי שהשתלט עלי, ועד שראיתי שחור לגמרי והחזקתי את עצמי לא להתעלף.

מעניין מה היה עובר לך בראש אם היית רואה איך נפערו לי העיניים באותם רגעים, וברגעים שדאגת להזכיר לי שאני סהכ רכוש, אבל הרכוש שלך.

אתמול הכל היה בשבילך.

הזין הקשה שלך שמשפד אותי כשאני על הגב,ידיי ורגליי נעולות תחתיך,אתה יורק עלי פעם אחר פעם וממלא את הפרצוף שלי בנוזלים שלך. הכאב שיש לי מצטבר,ומנקודה קטנה הופך לגלגל ענק עד שאני לא יכולה לעמוד בזה יותר,מתחילה לבכות ומבקשת שתעצור.

כל הצלפה עם הקיין שנשבר חלקית, עד הרגע שהוא נשבר עלי לזרדים זרדים. כל ספירה שלי אליך, כל שריפה שבוערת בגוף, כמו כוויה טריה בתנור רותח. מה שלאחר מכן התברר לי שהיה דם שיצא לי מפלחי הישבן החוצה לעולם. כמה שמחת שסוף סוף! התחת שלי הועיל בטובו להסתמן.

והרגע הכי טוב? הרגע שבו התפרקתי בבכי,כמעט הרבה כמו שרציתי,בתוך החיבוק החם,הנעים והשקט שלך.

תודה.

זה המקום שלי.

כשאתה נמצא עם מישהי אחרת, אני אוכלת את עצמי מכאב וקנאה., ובכל זאת מאחלת לך שתהנה. כי אני באמת רוצה שתהנה. היא לא. שתסבול הכלבה.

כשאתה נמצא עם מישהי אחרת, אני מקללת את עצמי על זה שאני לא יכולה להיות יותר זמינה. יותר מדוייקת.

כשאני נמצאת עם מישהו אחר, אפילו שזה באישורך, אני מרגישה כמו בוגדת. אני מרגישה כעס על עצמי. אני מפחדת שישארו סימנים שהם לא שלך, ובכל זאת נותנת להם לקרות. אני לא נהנת מאף זין,חיבוק,אצבע או נשיקה כמו שלך, ובכל זאת אני מכניסה אותם לתוכי...

כשאתה נמצא עם מישהי אחרת, אני שונאת את העובדה שבסוף הלילה היא תישאר לישון איתך,משובללת בידיים המכילות והמחבקות שלך. מתעבת את העובדה שכשתתעוררו בבוקר, תתעוררו ביחד, בעוד אני פה מתעוררת לקיר לבן וקר.

כשאתה נמצא עם מישהי אחרת, אני רוצה לדעת כל פרט. אני רוצה שתספר לי בדיוק מה שקרה, מה עשית,איך הכאבת,איך זיינת. רוצה לדעת מה היא עשתה,איך הגיבה, אם סיפקה אותך או לא. 

וזה לא מחטטנות.

בסה"כ רוצה להרגיש כאילו אני קצת חלק ממך...

הכי אני אוהבת כשאתה מספר לי שלא גמרת מהן. ויומיים אחרי אתה משפריץ עלי ברצף. (:

מתחוללת בתוכי סערה כרגע..

סערה כזאת של מלא רגשות לא מובנים ומלא מחשבות מעצבנות שמרביצות לי בכל מיני מקומות בגוף,בחלקי פנים,בחדרי הלב,ובמוח.

כשאני שוכבת על הספה,רואה סדרה שאני אוהבת ופתאום הסכר נפתח והפרצוץ שלי נהיה רטוב במאית השנייה ממיליון דמעות מלוחות,אז אני מבינה שזה חזק יותר ממה שחשבתי.

והחלק הכי נורא, הוא לא להבין.

לא להבין מה אני רוצה,מה אני צריכה,מי אני ולמה אני קיימת בכלל. 

אני צריכה מפלט. צריכה חופש.

חופש מהעולם,מעצמי,מכולם.

לפעמים הייתי רוצה להיות מושא להתמכרות..

הייתי רוצה להיות הדבר הראשון במחשבות של מישהו בבוקר, והדבר האחרון בלילה גם כן.

לקבל הודעת בוקר טוב, הודעת לילה טוב.

הייתי רוצה שמישהו ישלח לי כמה פעמים ביום מה שלומי,איך אני מרגישה, ואם הכל בסדר. מישהו שיידע לזהות גם דרך הודעה אם עובר עלי משהו או לא. אם אני עצובה,שמחה,עצבנית,משועממת..

הייתי רוצה שמישהו ייתמכר אלי עד כדי שכשלא נדבר הוא ירגיש בור ענק בתוך עצמו.

הייתי רוצה להרגיש סקרנות כלפי,געגוע,אהבה.

לפעמים הייתי רוצה להיות זו שמספרת הכל,שמתייעצת,שמשתפת. הייתי רוצה להיות זו שמייעצים לה,שדואגים לה,שאוהבים אותה.

לפעמים הייתי רוצה שמישהו יחשוב עלי כל דקה ביום,יחשוק בי,ידמיין אותי,יפנטז עלי,יכתוב עלי,יכתוב לי.

לפעמים הייתי רוצה,פשוט להיות,מישהי שהיא לא אני...

עד אז אמשיך להיות כל מה שהייתי רוצה שיהיו לי...

לפעמים הייתי רוצה להיות קצת יותר כמו כולם.

_{לשתות כדי לשכוח.}

_{לעשן כדי לשמוח.}

_{להירדם כדי לברוח.}

_{אבל אני לא.}

_{השתייה לא גורמת לי לשכוח. לעשן לא מדבר אלי בכלל,בטח לא כדי לשמוח. ולהירדם קשה עם הסיוטים והלבד.}

אז כדי לשכוח אני כואבת.

וכדי לשמוח..אני בורחת. בורחת מהשגרה,בורחת מעצמי. בורחת מהלבד,מכל מה שבאל כורחי.

בחודשים האחרונים ימי רביעי הפכו להיות הימים שוברי השגרה שלי. יום של לימודים,של חיוכים,של מטעמים.

הערבים של ימים רביעי,הם כבר הרבה יותר. ערב של חיבוקים,של כאבים,של דאגה,של הבנה,של סימנים,של ביחד,של חיבוקים.

וכשהשגרה מתחילה לתפוס יותר ויותר מקום, הרצון לשובר שגרה גובר יותר ויותר. הרצון ללכת,לעשות,לחוות,לגלות. לגלות את עצמי,ביחד,לחוד,אמיתי. 

הרצון לאהבה שוב גובר,שוב מכאיב לי עד העצמות. תוהה לעצמי אם להמשיך להמתין בסבלנות עד שזה יגיע,או להתחיל לנקוט באמצעים שונים ולהביא את זה בכח.. 

עד שאבין מה אני רוצה עם עצמי,ואשלים עם העובדה שאני לא כמו כולם (ובעצם טוב שכך)., אמשיך להכאיב לעצמי,להינות מזה,ולברוח.. 

בינתיים המיטה עוד נשארת ריקה...