בטון חשוף.

לפעמים הגוף שלי צריך כאב.

לא,אפילו לא הגוף. המח שלי זקוק לכאב.
כשדברים מרגישים לי כעומדים להתפורר,מרגישים לי שונה ממה שהיו,מעמידים אותי בגרסת הפחד העצמי שלי... אז אני זקוקה לכאב.

המקלחת של היום הייתה מלאה בכאב מנטלי. זרם הדוש החזק בין הרגליים,מרביץ לדגדגן זרמים. רגליים חלשות מנסות להחזיק את משקל הגוף. מצח דבוק לקרמיקה הקרה,עיניים לרצפה. מתחילה לחשוב על כל מה שעושה לי רע. על כל רגש שנמצא היכן שהוא לא צריך להיות,על כל תרחיש רע ועצוב שאני מדמיינת. כל מחשבה כזו מרגישה לי כמו צריבה חמה של קיין ישר על העור הרגיש,ואני הרי מתה מפחד מהקיין. כל סיטואציה רעה מרגישה לי כמו הצלפת החגורה על העור החשוף. אני מתחילה להרגיש את הכאב מתעורר לי בתוך הגוף. הרגליים מתחילות לרעוד יותר ויותר,העיניים מתחילות לדמוע.
וככה,בדיוק בזמן שעבר בראש התרחיש הכי גרוע שאני יכולה לדמיין כרגע,זרמים של אורגזמה נשלחו אל הקטנצ'יק שם,מרטיטות את כולי.

ובאותה שנייה בדיוק, הזזתי את זרם המים במהירות,וקטעתי את האורגזמה באמצע.

לפעמים אני צריכה כאב.
ואם אין אותו זמין,אז הכאב המנטלי יתפוס את מקומו. 

היום מישהו שאל אותי במה אני הכי טובה..

התשובה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה "להתנהג לגוף שלי כאילו הוא חפץ של אחרים"/"לתת את עצמי לשימוש"..

המחשבה הזו טלטלה אותי. גרמה לי לחשוב על כל אותם אנשים שנגעו בי. אף על פי שלא באמת רציתי. על כל אלה שהיו בי. בתוכי. ומבפנים רק צעקתי ובכיתי. על להרגיש כל כך מיותרת בעולם הזה,שאת הופכת את הגוף שלך למגרש משחקים.

לכל מי שרק רוצה.

על החורים שלי שהתמלאו בגועל. על זיעה בריח נורא ושונה בכל פעם,ששוטפת את הגוף הזר התורן ונשפכת על שלי. תחושת הבחילה שעלתה בי. על כל יד,לשון,או זין שנגעו בי. כל אחד מהם חפר עוד פינה קטנה בחדר השנאה העצמית וההסתרה שיושב שם בתוכי. מקנן חזק,ולא שוכח לתת לי את המנה היומית שלו ישר לתוך המוח והלב.

על סקס שעשיתי,רק כדי לעשות. בלי לחשוב על עצמי,בלי לחשוב על השלכות.

על לתת את עצמך - מבלי לתת. את לא באמת שם.

פיזית את שם,לגמרי., המוח? הוא עוצם עיניים ומפליג הכי רחוק שיש. תגמור ותלך. לא,לא חשוב לי לזכור איך קוראים לך,מי אתה ומאיפה. תשתמש ותזרוק.

אני לא ניתנת למחזור,ואין עלי פיקדון.

לפעמים הייתי רוצה למחוק את הכל. להיות ילדה/נערה/אישה בתולה,או כזו ששכבה עם 2,מקסימום 3.

ובפנים,ממש עמוק בפנים עדיין יושבת הפנטזיה הכי גדולה.. לשכב - מאהבה.

* בסוף אגב אמרתי לו שאני הכי טובה בלהקשיב.

אחת לכמה זמן מגיע הרגע הזה שבו אני תוהה לעצמי אם להילחם ברגשות,להכחיש,או לקבלם באהבה.

הרגע הזה שבו העוצמה שלהם מכה בי,ההבנה שהם בכלל קיימים,אף על פי ולא משנה כמה שלא נתתי להם מקום,לא נתתי להם חופש להתקיים. 

והפעם בצורה מכוונת לגמרי! 

אחת לכמה זמן אני תוהה לעצמי למה הם טובים בכלל,כל הרגשות האלה. והאם יגיע יום ואוכל למחוק אותם מהלקסיקון שלי,מהגוף שלי,מהמוח.

מהפאקינג לב המזויין הזה.

אחת לכמה זמן אני תוהה לעצמי מה לעשות ברגע שכבר הבנתי שהם קיימים. האם להישאר ולנתק,שוב,כמה שאפשר. או האם ללכת? ואם אלך? אם אלך מה אעשה עם הרגשות שיגיעו אחרי המעשה? החרטה,הבדידות שרק תגבר, אם זה בכלל אפשרי, הגעגוע.

אחת לכמה זמן אני תוהה.

תוהה אם יגיע גם תורי,שבו מישהו יקח את כל אותם הרגשות האלה שלי,ויהפוך את זה לרגש אחד הדדי.

* ואם עד עכשיו תהיתי עם עצמי, אז כן,אני לגמרי מונוגמית. פאקינג 100% מונוגמית.

שוכבת במיטת בית החולים. האנטיביוטיקה זורמת לתוך הוריד. 2 ליטר ו700 מ"ל אנטיביוטיקה בכל יום. משתדלת להזיז את היד כמה שאפשר כדי לא לאבד בה תחושה.

שומעת רעש נפצים קל ומרוחק. לוקח לי זמן להבין שאלה זיקוקי החגיגות. מנסה לצוד אותם במבטי מבעד לחלון, אך בחוץ כבר חושך והחלון הפך להשתקפות.

השתקפות של חוסר אונים שניבטת מעיניי. כל מה שאני רוצה הוא לקום ולראות את הזיקוקים,אך מרותקת עד שהאנטיביוטיקה תגמר.

שעה עוברת, זיקוקי החגיגות חוזרים,ואני מסתכלת על הבקבוק המטפטף במבט שכאילו יוכל לזרז אותו. תיגמר כבר! אני רוצה לראות את הזיקוקים.

את הפעם השלישית של זיקוקי החגיגות כבר הספקתי לראות. ממש מאותה נקודה בה עמדתי אתמול בערב,והיום בבוקר,בצפירה המחרידה.

למה בכלל רציתי לראות את הזיקוקים?!

עומדת מול החלון ובוכה. בוכה כמו כל שנה על המעבר הכל כך הגיוני,וכל כך חסר היגיון הזה,שבין הזיכרון,לעצמאות. בוכה על חוסר האונים שאני מרגישה עכשיו,שמה הוא בכלל לעומת חוסר האונים שחוו כל יקירינו יקירותינו,שהיו,וכבר לא.

בכלל באלי להיות בים. 

עירומה,צמודה לעוד גוף עירום שחובק אותי,נותנים למים לשטוף אותנו,ועושים תחרות. מי יותר רטוב, הים, או הכוס.

כוסעמק.

ערב יום הזיכרון. מזה שנתיים שלא הייתי בטקס. וכמה חיכיתי לערב של היום,שבו אוכל,שוב,מחדש,להיות שם עם כולם. להיות שם עם כולם,ובעיקר עם עצמי. עם עצמי בתוך ההמון הבוכה,התוהה,המחפש תשובות וסליחות.

אבל באופן אירוני למדי,אדם מתכנן תוכניות,ואלוהים צוחק. או מפלצת הספגטי המעופפת,או ג'ה,מי שאבחר באותו רגע.

את הצפירה של הערב עמדתי במסדרון בית החולים. את הצפירה של הבוקר של מחר אעמוד גם כן,באותו מסדרון. אני מתלוננת על הכאבים,על ההתקף שהתעוררתי לתוכו הבוקר,אחד מיני רבים,רק שהפעם הוא נגמר באשפוז.,אני מתלוננת על הצום שאני נמצאת בו כבר 25 שעות,ולא ידוע מתי הוא ייגמר,על הבטן שמקרקרת,על האישה במיטה לידי שלא מפסיקה לדבר.

ובפנים שואלת באיזו זכות בכלל אני מרשה לעצמי להתלונן. כשכל כך הרבה משפחות שכולות עומדות היום,ובכל יום בעצם,בוכות על אהובן או אהובתן שהלכו,ולא יחזרו. 

חושבת על אבי,ועל אחיו שנחטף,שנרצח,שהלך ולא שב. חושבת על החברים,על האהובים והקרובים,כל אלה שאבדו במהלך השנים. כל אלה שהתעוררו עם חיוך בבוקר,מבלי לדעת את מה שהגורל כבר קבע להם.

מחוץ לחדר בית החולים אני שומעת צחוק. ספק נערים ספק מבוגרים. תוהה לעצמי אם הצחוק הוא אמיתי,או שהוא דרך בריחה מהיום הקשה הזה.

אני זוכרת כל יום. אני אוהבת כל יום. אני בוכה כל יום.

תודה על מה שהייתם,ולעולמי עד תישארו.

אני לא צריכה הרבה בשביל זה.. אצבע אחת על הדגדגן,לפעמים מספיק רק בסביבתו.. מלאה ברוק,מטפטפת.

גיליתי שהדרך שבה אני גומרת הכי מהר היא לנתק את הראש ממחשבות. לא לחשוב על כלום,על אף אחד,על שום דבר. 

גיליתי שכשאני גומרת אני אוהבת לבכות. מרגיש לי כמו תחושת שחרור מקלה, שבה אני יכולה להוציא את כל התסכול החוצה. את כל הטוב,הרע והמכוער.

הגמירה של עכשיו.. היא הייתה מלאה בתסכול.

תסכול על עצמי,תסכול על ההוא,על הקשר שלא צלח אף על פי שמההתחלה הוא היה בסימני טביעה. תסכול על העבר והעתיד וההוה והזמן ההוא שלא קיים בכלל אז אצטרך להמציא לו שם. תסכול על זה שאני בכלל לא יודעת מי אני לעיתים קרובות. תסכול על זה שהיחיד שמרפא אותי בחיבוק, רחוק, אולי אפילו עם מישהי אחרת.

גמירה מלאה בתסכול היא הגמירה הכי מוזרה שיש.

כשגמרתי לפני שבוע זו הייתה גמירה משחררת. גמירה של כנות,חופש,שחרור,הכלה. 

כששתי רגליי מונחות בפיסוק על הקיר,הראש שלי על הבטן שלך,יד חופנת דגדגן,יד חופנת זין. גמירה בשבילך. היחיד מעולם שגמרתי לידו. גמירה שמרוקנת אותי מהכל.

מחכה לרגע שאצליח לגמור רק מהמגע שלך. עוד יותר מחכה לרגע שאצליח לגמור כשאתה בתוכי. 

ועכשיו ברשותכם,עוד לא גמרתי עם התסכול...

פעם ראשונה,שיש לי כל כך הרבה מה להגיד..

^{ולא יוצא לי כלום!!!}

^{מוזה,תחזרי אלי.. אני לא מצליחה להתבטא.}

^{והראש כבר כואב ומוצף מכל מה שמרחף בתוכו....}

^{הפוסט תסכול הכי קצר ומתסכל שלי.}

החיים הם מכלול של חוויות.

רק בימים האחרונים; פרידה,ניתוח,ביטול,אירוסים,יום הולדת,מוות. אף אחד מהם לא שלי. אבל כולם שלי.

כל אחד מהאירועים האלה שייך למישהו/מישהי חשובים מאוד בחיי,רמת קרבה ראשונה,שנייה,או רמת הקרבה ראשונה...

מכל אחד מאלה אני לומדת עליהם,ועל עצמי. לומדת את ההתמודדויות והחוויות,ומתעלת את זה אלי. מסיקה מסקנות ולומדת תובנות חדשות לגבי הרצון ודרכי ההתמודדות שלי בכל סיטואציה אפשרית.

מכל אחד מהם למדתי,לומדת,ובטוח שעוד אלמד. 

לכל אחד מהם הודתי,מודה,ובטוח שעוד אודה.

החיים הם מכחול של חוויות. שיוצר את המכלול. החכמה היא לדעת לאן לקחת כל חוויה,ואיך לעלות ממנה.

יום שבת, 19:10 לערך, עוזרת לחברה בהכנות למימונה. פתאום כאב חד מפלח את בית החזה.

בראש אני חושבת :"שיט,לא שוב"..

מנסה להתעלם ממנו,ממשיכה כרגיל. מותחים מופלטה פה,קופצים לקטוף לימונים מהעץ. עוד דקירה רוצחת.

מתיישבת,מתחילה נשימות עמוקות. לנשום עמוק,להחזיק בבטן,להוציא לאט. לא עוזר.

הולכת לחדר,נשכבת על המיטה,על הבטן,כמו שאני כבר רגילה.לוחצת על המקום הכואב,להרגיע טיפה. נושמת עמוק. החברות באו, דואגות. "תנו לי שקט"..

מסמסת לאמא "מתחיל עוד התקף". מרגיעה,מחבקת מרחוק. 

הכאבים מתגברים,מתחיל הקושי לנשום,עולה הרצון להקיא,הכאבים מקרינים לגב. הריטואל הרגיל.

מתקשרת לאמא שיבואו לקחת אותי,שניהם צריכים,לא מסוגלת לנהוג חזרה.

פעם שעברה הובהלתי למיון,סיממו אותי בכל טוב,הכל נעלם כלא היה. כמה רציתי את זה שוב.

בבית,מרוחה על הספה,מתפתלת,לא נושמת,סובלת. כדור ועוד כדור לנסות להרגיע. כלום לא עוזר. חם לי, קר לי, חנוק,יבש,בכי,כעס,עצבים. כל הבדיקות עברו בהצלחה. לא נמצא כלום.

(בדרך כלל זה אמור לשמח(?!))

אמא מספרת לרופא שאני סובלת מהתקפי חרדה, "עכשיו את מדברת",הוא אומר לה. הם חושבים שהכל מהראש,התקף פאניקה בשפה המקצועית. אני לא מאמינה,לא חושבת. 

במיטה,ספק נרדמת ספק נעלמת. מתעוררת כל שעה,מתייפחת,אמא עולה להרגיע. 5 בבוקר מתקפלת לכדור,נעמדת על 4,נושמת, הכל נרגע.

לעבודה כבר לא הלכתי.

התקף 3 ב4 חודשים,נמאס. קשה לי,כואב לי,רע לי.

אפילו מופלטה לא אכלתי.

המיטה שלי,אחרי שבוע בלעדייה,היא המקום הכי מכיל ומפנק שקיים. 

משעשע,כשהייתי 10 וחצי חודשים בחו"ל לא הרגשתי ככה. אולי רק מדי פעם, רק במשברים מסויימים.

בתור אחת שקשה לה לישון,שנים רבות כבר, מדי פעם מגיעים ימים כאלה שבהם אני ישנה מעולה. מעולה בכוונה שגם אם יושיבו עלי פיל, כנראה שלא ארגיש.

ואחרי שבוע של שינה גרועה למדי, יש לי הרגשה שהיום יהיה מצעד פילים בחדר שלי, בתקווה שיגיע צלם להוכיח לי אחר כך :)

שני דברים שיכולים,ושאני צריכה שיכילו אותי בתקופות קשות; חיבוק ענק,והמיטה שלי. ואם אפשר את החיבוק בתוך המיטה בכלל ניצחתי.

כמה מכיל יכול להיות חפץ דומם.

המיטה הזו, שספגה כל כך הרבה דמעות,צעקות,רגשות,חיוכים,גמירות,רעידות,התפכחויות.

עם כל זה, המיטה הזו עדיין ריקה. 

רק אני ועשרות בובות... כמו ילדה טובה :)

מאחלת לילה שקט,לילה רגוע,לילה עמוק. ללא חלומות,ללא התעוררויות,ללא בהלות,ללא מחשבות.

מאחלת את זה בעיקר לעצמי,כי אני צריכה.

אם עוד מישהו צריך,תאחלו לעצמכם,זה תמיד האיחול הכי אמיתי שקיים :)

כמה אבסורד,שמבין כל החדרים בבית, המיטה שלי היא המקום היחיד שבו מעולם לא הזדיינתי.