בטון חשוף.

אני ממש אוהבת שמשחקים בי.

אוהבת שזורקים אותי על המיטה,צובטים לי את הפטמות,מטריפים אותי. אוהבת שמלקקים לי מסביב לכוס,בלי ממש לגעת בו. לחרפן אותי,לשגע לי את המח.

אני אוהבת ששמים אותי בדוגי,תופסים לי בשיער,מושכים אחורה,חונקים ומשפדים אותי. 

אוהבת שמעבירים את הזין על החור הרטוב שלי על הדגדגן,בלי להכניס.. גורמים לי להתחנן. מרגיש לי כמו בובת צעצוע.

יש רק איבר אחד שאני לא אוהבת שמשחקים לי בו. הלב. והוא בכלל מזוכיסט,כל פעם שמישהו רוצה לשחק לי בגוף,הוא ישר קופץ קדימה ונותן שישחקו בו.

ומה הקטע בכלל של הגוף, שכל פעם שכואב לי בלב,הוא רוצה שיכאב גם לו.

אולי אם אמשיך להתכחש לקיומו הוא יעזוב אותי בשקט?

תזכורת לעצמי: זה בסדר להתחרפן לפעמים.

אני אצלך בעבודה. ועצוב לי.קשה לי.

אני אצלך בעבודה ובא לי ללכת. לא בא לי ללכת סתם ככה. בא לי ללכת כי אני יודעת שאשתך צריכה להגיע. 

ידעתי שאני מתגעגעת אליך,ורק כשהגעתי לפה וראיתי אותך,והרגשתי ולו רק את היד שלך,נפלה עלי ההבנה עד כמה התגעגעתי.

וכוסעמק כמה שזה קשה לי!

בא לי שתבוא, תתייחס אלי ותשחרר אותי. לא בא לי לראות אותה מגיעה ולהיזכר,לא שאפשר לשכוח,שאתה לא יכול להיות שלי כמו שאני יכולה להיות שלך.

אוף.

הבנתי את המנטאלי איתך.. 

אני יודעת שאני שלך., אבל אתה לא שלי.  לדעת ולהבין את זה. לדעת שאנחנו נדבר רק כשאתה רוצה, או יותר נכון יכול.. כי אני יודעת שאתה רוצה. אני יודעת שהיית רוצה להיות שלי ובשבילי בדיוק כמו שאני שלך ובשבילך.

לדעת שאני רוצה אותך זמין לי תמיד,קשוב אליי תמיד, מוכן ומחכה לי תמיד. וזה לא יקרה.

הבנתי שאין בך את כל מה שחיפשתי. להפך, יש בך כמעט את כל מה שניסיתי לברוח ממנו. המשיכה לאסור, הכמיהה לאי אפשר,התשוקה והחשקים למה שלא קיים. 

ועדיין,בכל זאת,אני מכורה. אני לא מצליחה להתנתק ממך, לנתק את הראש. 

לנתק את הלב ♡.

אני רק צריכה קצת יותר ממך. לא מבקשת מעבר. ואם לא תוכל, אז אני אבקש לקבל הרבה יותר ממנו...כי קשה להיות קירחת מכל הצדדים...

מעניין מתי ואם בכלל תקרא את זה...

אני מכורה לחיבוקים.

יש משהו בחיבוק שגורם לי להרגיש נזקקת וזקוקה בו זמנית. שגורם לי להרגיש בטוחה,אהובה,חשובה. 

כמה שיותר,יותר טוב. אני תמיד מנסה לגנוב חיבוקים,מאמא ואבא,מהאחים,מבן זוג,ממנו וממך.פחות מחברות האמת,מגע של אישה אף פעם לא עשה לי/בי כלום.. אולי כי הן לא מספיק עוטפות אותי.

עצם היותי בחורה יחסית גבוהה ולא רזונת מצומקת גרמה לי תמיד לרצות שהגבר שאיתי יהיה גבוה וגדול יותר ממני. הרצון הזה שהבן אדם שאיתי ישמש לי כחומה ומגן. מן מעטפת שגורמת לי,אפילו לכמה רגעים,לשכוח את כל הרע והמכוער שמסביב,ושבפנים.

זאת גם הסיבה שאני אוהבת לישון כפיות.. להיות הכפית הקטנה,תרתי משמע,להרגיש אותך עוטף אותי בלי שום כוונה לעזוב. וכל פעם שהגבר לא חיבק, חיבקתי אני., רק כדי להרגיש טיפה נחוצה... גם אם ידעתי שזה לא המצב.

אני במיטה,כל לילה,לבד,שוב. והרצון להיות עטופה,הרצון להרגיש,לחבק,ללטף ולהסניף פשוט לא עובר... 

נמאס לי לישון באלכסון,מחובקת עם בובה.

אני שונאת שפוגעים בי. אבל יותר מזה, אני שונאת לפגוע באנשים אחרים. כי תמיד אני נפגעת מעצמי,אז בעצם שניים נפגעים.

הסופ"ש האחרון פגעתי ב3. אני אחת מהן.

האחד,הכניס אותי לכאן,פתח בפניי את העולם,פתח את העולם בפניי. לקח אותי למקומות שלא ידעתי שאפשר להגיע אליהם. בעיקר רגשית ומנטלית.חזר לחיים שלי בבום,בצורה הכי מפתיעה שיש.

שינה לי פרספקטיבות.

גרם לי להקשיב,להיפתח,לדבר,להתבטא. הוא עשה לי טוב על הלב.

ובעיקר גרם לי לא להפסיק לחשוב..

השני,הוציא אותי מאיזור הנוחות שלי. גרם לי לשחרר מחסומים,לפרוץ גבולות.גרם לי להגיע למקומות שלא ידעתי שקיימים,פיזיים ורגשיים. הוא גרם לי לסמוך עליו,בזמן קצר מדי. הוא עשה לי טוב על הלב. 

ובעיקר היה שם בכל שנייה..

מפגש לא מתוכנן עם הראשון,גרם לי,וגם לו,להבין כמה הרגשות חזקים. הסימנים שהשאיר השני,הכאיבו לו בלב. ברמה שהוא לא האמין שקיימת. ברמה שהפתיעה אותי. התשוקה אף פעם לא נעלמה,הרגשות מסתבר רק התחזקו. 

לספר את זה לשני, היה אחד הדברים הקשים שעשיתי. פגעתי בו,גם אם הוא מגיב בנונשלנטיות.. הספקתי להכיר,הספקתי להבין. הוא בדיוק מה שהייתי צריכה. הוא גרם לי להאמין שאני יכולה להיפתח,פיזית,מנטלית,להגיע לאן שתמיד רציתי להגיע.. הדמעות הן חלק בלתי נפרד מהשיחה הזאת איתו..

סליחה על שפגעתי,סליחה על הכאב.

עכשיו אני שלו...עם חור קטן בלב.

אני מתגעגעת אליך..

אני מתגעגעת לדברים הגדולים.,לראות אותך,לשבת בעבודה שלך,לשאוב השראה,לדבר איתך על כל מה שמסביב,לנסיעות באוטו,אפילו סתם לשבת.

אני מתגעגעת לדברים הקטנים.,למבטים שהגנבת לי דרך המראה,להערות שזרקת כדי שרק אני אבין,לחיוכים של הפה ולחיוכים של העיניים,לקריצות,לנגיעות.

אני מתגעגעת לדברים האינטימיים.,לנשיקות לחיבוקים המוחצים והמכילים,להסנפת ריחות אחד מהשנייה,לליטופים,למחמאות,לתובנות, לרגשות..

אני מתגעגעת לדברים הקשוחים.,ללחי צמודה על הקיר עם היד שלך בכוס שלי,להיות כפופה על המיטה עם היד שלך שמצליפה בי,לשיער שנמשך,לפטמות שנצבטות,לפה שמזויין,לכוס שנרטב ונפער בשבילך.

זהו. רק רציתי שתדע שאני מתגעגעת.

או שרק רציתי לפרוק. מקווה שאתה בטוב.

מהי התמסרות?

בראש ובראשונה היא מנטלית.

זה לקלף את השכבות שלי. להישאר עירומה,פיזית ונפשית.

זה לתת לך את כל הסודות שלי,החששות,הפחדים והתהיות.

התמסרות היא לתת לך לראות אותי מבפנים החוצה,לתת לך לדעת ממש מי אני,בלי לפחד ממה תגיד או מה תחשוב.

זה לתת לך לעצום לי עיניים. לתת לך לקשור לי את הידיים לקשור לי את הרגליים ואפילו לחסום לי את הפה.

התמסרות היא לתת לך יד חופשית לגעת בי,איך,מתי,איפה וכמה שתרצה.

זה לתת לך לשבור לי מחסומים,לקחת אותי הכי גבוה שאפשר. וגם הכי נמוך.

זה לתת לך להיכנס אלי,לאיזה חור שתבחר,עם מה שתבחר.

התמסרות היא לתת לך להכאיב לי,לענג אותי,בדרך שלך, וגם קצת בשלי.

התמסרות היא עולם ומלואו.

מעניין אם אי פעם אצליח להתמסר למישהו...

במשך השנים נתקלתי בכמה גברים שביקשו/הורו לי לגמור בשבילם. נדלקו על האתגר הזה כששמעו לראשונה שאני לא גומרת בחברת אף אחד. 

ניסו הכל,אצבעות,לשון,צעצועים,זין,למעלה,למטה,בפנים,הצידה,מהר לאט,חזק,עדין.. באמת כל דרך. רק שאגמור בשבילם. ואם אשפריץ בשבילם השמיים בכלל יפלו.

ואותי זה משעשע כל פעם מחדש.

הדרך היחידה,הקלף האחרון בשרוול,הטריק שאף אחד עוד לא ניסה לגרום לי לגמור בעזרתו, הוא הטריק המנטלי.

מעניינת אותי המחשבה, מתי יגיע מישהו שיבין שכדי לגמור בשבילו,אני קודם כל צריכה לגמור בשבילי...?

1:31 בלילה...התקף חרדה קטן שוכן בי עכשיו..

שולח גיצים קטנים,מקשה על הנשימה שלי,מקשה על השינה, מזכיר לי את קיומו.

יצאתי מהבית של חברה, שהיא בעצם אחות קטנה,אפרוח שלי, וכשנכנסתי לאוטו נפל על הגג איזה בלוט כנראה מאחד העצים של ה"חנייה" מול השער שלהם.

והרי הטריגר להתקפי החרדה שלי זה קולות נפץ או בומים גדולים. בכל התקף חרדה אני נזכרת מחדש כמה הנפש והגוף מחוברים. הקושי לנשום, הגוף שרוצה לרוקן את עצמו, הפחד,הדימיון וההזיות. 

ההתקף הגדול האחרון קרה לי בבוליביה כמעט לפני שנה, בטיול המדהים שעשיתי וחלף כל כך מהר.

לא אוהבת את החרדה הזו. 

ברגעים כאלה אני רוצה להתכרבל, רוצה מישהו שיאסוף את כל העירום שלי אליו, יחבק וינשק. ברגעים כאלה תמיד אני נשברת, כל פעם מחדש,מהלבד..

עם דמעות בעיניים, וחיוך על השפתיים...

ועכשיו כשכבר קיבלתי זאת, שוכבת עירומה במיטה עם דמעות בעיניים. עירומה פיזית, עירומה נפשית.

ידעתי שזה יגיע.. מאז אותו ערב ברכב...
כמו שאמרת, ראיתי את הריחוק,שמתי לב שאתה לא איתי ב100%.
איך אני יודעת שאתה באמת חשוב לי?
כשאתה אומר לי את כל מה שיושב לך על הלב, והדמעות אצלי יורדות. מזל שהיה חושך.

זה מרגיש קצת כמו פרידה מבן זוג, הכאב והחרדה שמגיעים בעקבות זה..
אבל חשוב לי שתדע שזה בסדר. אני באמת מבינה ובאמת מקבלת את זה באהבה הכי גדולה.
כמו שאמרתי לך, טוב לי שטוב לך.
אני רואה את השינוי אצלך,אצל אשתך,ואת הביחד שלכם שהפך להרבה יותר טוב.
וזה עושה לי טוב בלב.

כשסיימת לדבר ביקשת את תגובתי, וכמו שאתה כבר יודע אני לא טובה בלדבר, יותר בלכתוב. אז סליחה שלא הגבתי, אני עושה את זה עכשיו. האמת שגם לא רציתי להתחיל לבכות עוד יותר.
תודה לך על הכל, ומי יודע מתי דרכנו תצטלב שוב.. העיקר להיות מאושרים (:

ולכל האדונים, אני לא מחפשת אדון חדש.  נכון אני כבר לא שלו, אבל עכשיו אני שלי.