'shir

מה קרה מה עשו לך איפה כואב לך-  בכל מקום

וזה בסדר זה להתקלף, זה טוב

וזה המקום שאני יכולה להוציא את זה ככה

גולמי ועצוב ופשוט כמו שזה בלב

🖤

לא יותר מדי ממני

זה מה שנשאר מהכל

מזאת שהיה לה בכלל אומץ להתחיל איתו

שחשבה שיש לה מה להציע פה

כבר כמעט ולא נשאר ממני כלום

אולי ידעתי

הוא רק הראה לי שזה נכון

אין לי

זה הכל

כבר לילה? אני לא יודעת. אני שומעת אותו נכנס, את הרעש של המפתח שלו במנעול ושמה לב שהחשיך נורא. עכשיו הוא גם פוגש את החושך הזה והדלת נסגרת אחריו.  
אני מקופלת במיטה, בין מלא כריות ושמיכות. ככה אני אוהבת, לישון עם חמש כריות ושתי שמיכות רק בשבילי. צוללת בין המצעים, מתחבאת מהלילה. עכשיו הכל ספוג דמעות, אני כבר לא יודעת להגיד איפה אני נגמרת והכרית מתחילה.
לא קמתי מאז, אולי נרדמתי או שכבתי ערה. אני לא כל כך יודעת מה לעשות, רק חושבת כל הזמן כמה אני אוהבת אותו. ומתייסרת מהמילים שלו. איך הוא כתב לה ברוך, עוקץ אותה, משתעשע. כמה חיבה. איך הוא נותן לה את מה שחשבתי שהוא נותן רק לי. באיזו קלות אישר את הדברים ואמר נדבר בבית. ובאמת אני לא יודעת מה לעשות חוץ מלחבק את השמיכה ולבכות אז אני לא קמה.
הוא נכנס לחדר ומתקרב בשקט, אולי מנסה לזהות אם אני ישנה. אין פה צרחות ואיומים וחפצים עפים. רק אותי מתבוססת בצער. 
אני שומעת אותו נאנח, ומתפשט, ונכנס למיטה, נשכב קצת רחוק ממני, על צדו, מסיט חלק מהשמיכות והכריות מהפנים שלי, מלטף אותם ומנגב קצת דמעות ואומר לי כמעט בלחש "שששש, אני יודע קטנה שלי, זה בסדר". ומתקרב, כורך סביבי את הזרועות שלו ומחבק אותי חזק. זה רק עושה לי לבכות עוד יותר. 

עוד פעם הוא נאנח, משעין את הסנטר על הראש שלי ואומר לי "יהיה בסדר, את תתגברי, את יכולה. אני אוהב אותך כל כך את יודעת".

אני לא יודעת. איך יהיה. איך יכולת. איך אני אוכל. אני רוצה לשאול אבל השפתיים ננעלות לי.

כי ככה כשהראש שלי מעוך בתוך החזה שלו אני בכלל לא רוצה שנקום אף פעם ואני אצטרך למצוא תשובות. רק להישאר תמיד בחיבוק הזה במיטה כשהוא רק איתי וזהו.

והוא מסיט אותי על הגב, שולח את היד שלו בין הרגליים שלי ומתחיל להעביר שם את האצבע. אני מסתכלת עליו מבעד לדמעות, אבודה. אבל הוא מסתכל לשם, מניע את האצבעות שלו במעגלים ואומר לאט ובשקט "לנשום עמוק. אני יודע שעכשיו את עצובה, ותבכי, את יכולה. תוציאי הכל. אנחנו ניתן לזה זמן ולאט לאט תירגעי, נכון? כן, לאט לאט את תירגעי".  
והוא כבר עולה עליי, כל פעם שהוא ננעץ עמוק יותר עוד דמעות משתחררות. והוא מעביר עליהן את היד בכזאת רכות עד שכפות הידיים שלו עוטפות את שתי הלחיים שלי. הוא מסתכל ישר, מעל הראש שלי, מתרכז, כאילו הוא חושב, אבל הוא מדבר אליי. "יהיה לך קשה אבל אני פה איתך ואת ילדה גדולה ואת תצליחי. נכון?" והוא מסתכל עליי בחיוך ועובר ברפרוף עם השפתיים שלו על המצח שלי. "את כל כך יפה ככה. ואת צריכה כבר לדעת, את ואני אנחנו בית. לתמיד. אני צריך לשמור עליו יותר טוב. וזה לא יהיה לך קל אבל זה יעבור מתוקה שלי. זה יעבור. נכון שאת רוצה לעשות את זה בשבילי? את ילדה טובה. ילדה טובה וחזקה. אני לא הולך לשום מקום וגם את לא. את צריכה כבר לדעת".

אני חוזרת מהים והדרך קלה

הסתיו פה ואני כבר לא מגיעה חסרת נשימה אל הבית

אני הולכת לים באדיקות כל שישי

כמו מאמין שנטל על עצמו עול מצוות

ועוד יותר עכשיו כשהימים מתקצרים.

מחשבת כמה פעמים עוד נשארו

פעמיים, אולי ארבע.

עומדת במטבח אוכלת אשכולית אדומה ומהרהרת באפשרויות הניצבות בפניי,

לא רק הימים מתקצרים 

אני יודעת

(הארדקור. אפילו שאני לא רוצה שאף אחד יכבה עליי סיגריה או יעשה שירד לי דם בגללו. ועדיין, בכוונה, אני שם. אחרת זה לא מעניין בשבילי. ואני לא אומרת את זה בשביל משהו כי אני לא יכולה למנות את מספר הפעמים שאני קוראת פוסטים של נשלטות אחרות ומקנאת ממש. איזו קלילות, כמה הן נהנות, לא לוקחות ללב אבל עדיין מתרגשות, ומתמסרות, גם אם זה לשעתיים-שלוש. גומרות הולכות. והוא לא חייב להיות בול סכום מאוויהן. ולא כל סטירה מקבלת פרשנות עם הערות שוליים ומראי מקום. אוחחחח הרפתקאות ותאוות בשרים. כמו בוניל רק עם סקס בדסמי מהמם וצחוקים בהאנגאאוט. למה לא? מי אמר שארץ ישראל נקנית בייסורים? אני. אני צריכה את זה ככה. וכן כן אין טוב או רע, אין נכון או לא נכון. רק פשוט לפעמים בא לי להיות קצת פחות כזאת).

את לא הארדקור

צודק (:

אני הולכת לבית כנסת רק בשביל הכיף, 

מצביעה כי לא נעים לי מהסופרג׳יסטיות אבל תכלס בעיקר מבסוטה על יומחופש, 

לא רבה בחיים (חוץ מעם אלה שחולמים לי ברמזור)

מחלקת פה לייקים למי שאני אוהבת על ימין ועל שמאל.

שומעת בריטני ריהאנה עומר אדם בקולי קולות,

כותבת חחח בלי התנצלויות,

צוחקת כשצועקים לי כל מיני מה הייתי עושה לך ברחוב

וכשמהמדף מציצה הגברת דה בובואר יורדת על ארבע בלב פתוח ועיניים כלות. 

אפילו מהדרבי יצאתי עם חיוך,

ובאופן כללי יש לי אלרגיה קשה ביותר לדרמות ולזעם קדוש.

תמיד אני נראית לעצמי כזאת (ועוד יותר פה) משעממת ובנאלית ורגילה עם חיים סטנדרטים ופרופורציות, 

שזה אירוני כי בדסמ זה כמעט המקום היחידי שמוציא ממני עוצמות של רגש.

אבל בסוף בגלל שהיום כולם עובדים כל כך קשה על להיות מיוחדים וקיצוניים ופרובוקטיביים ומתוסבכים אז יוצא לי טוב(:

*ותודה למי שהזכירה לי את זה 3>

(+ יוטיוב של אני שוכב לי על הגב 😜)

כל כך מעט נדרש כדי שארגיש ככה

אני רק צריכה להודות שאני רוצה

גם אם זה רוצה כללי כזה

גם אם זה בעקיפין

גם אם לא ברור עדיין טיבו של הרוצה

אבל זהו אני כבר עירומה

אם לא תתפשט גם

זה יהפוך למשחק

שיאלץ אותי להסתתר חזרה

משחק זה ככ משעמם

לא רוצה.

אני לא בלרינה, אפילו לומר שאני בלרינה חובבת יהיה עלבון לכל הבלרינות באשר הן. ואני סתם רוקדת הכל, היפהופ ומודרני ועמוד וריקודי בטן, אבל הכי אני אוהבת בלט. 

בבלט, בניגוד ליתר,

כדי להיות טובה את צריכה ל ש ח ר ר.

השלמות מגיעה מלוותר על השליטה בגוף.

לוותר על החדות, על האגרסיביות, על המהירות.

לשחרר הכל- כתפיים, טוסיק, ירכיים, לא להחזיק שום שריר. לא לכווץ, לא לאגרף, לא להדק.

גם בראש. לא לחשוב על זה. זה רק מקשה. 

רק להשתרש עם הכריות בקרקע, לקחת נשימה עמוקה ולאט לאט להתרומם. 

אין דרך אחרת להגיע לפנומנה הזאת. ליציבות, לאיזון, לשיווי משקל, לעוצמה- כשקצות האצבעות לבדן מחזיקות את כולך באוויר. 

את משחררת כדי לאפשר לעצמך לרחף.

(אני מתגעגעת לבדסמ)  

טוב אני יודעת שאמרתי שאני אפסיק להתעסק בעצמי אבל באמת שבועיים עם שבע(!!) ארוחות משפחתיות. ארוחת שבת, ארוחת ראש השנה, ארוחת שבת, ארוחה מפסקת, ארוחת נעילה, ארוחת שבת והיום ארוחת חג! וזה עוד החצי האשכנזי של המשפחה. שהם בואו נאמר לא מאמינים בקטע הזה של ילדים זה שמחה, אז אחותי ואני הן היחידות שם מתחת לגיל 60. ואם זה לא מספיק אז אחותי, עכשיו שיש לה ילד אז היא לא באה! קיבלה פטור כי קשה לה. (ילד אחד!!) אז אני היחידה שם שכולם עוגבים עליה ורוצים לשמוע מה קורה בחיים שלה וכלום  לא  קורה  בהם! אין שום דרך שאני יכולה לייצר מספיק תשובות לגיטימיות למה חדש איתך (עדיין עצוב מתוק כזה) ואין שום דבר שקורה בחיים שלי ומתאים לספר עכשיו בארוחה משפחתית בלי שבסוף יצטרכו עוד פעם להזמין לאבא שלי אמבולנס. (ונחשו מי תצטרך שוב לעבור לגור באיכילוב כשזה יקרה). ואיך עבר הצום? אה השנה לא היה ככ חם, כן עבר בסדר ואני לא קמה לעזור לפנות פשוט כי הירכיים שלי עוד ככ דביקות כי הבת שלך זונה ודווקא היה לה כיפור שגעון והיא אספה איזה איטלקי אחד (כן שוב תייר, יופי פרויד) משהו הצגה שניסה לברר בקיוסק מה זה אומר שהעיר נסגרת ליום שלם ותורת העלה הוא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה. ועוד בסוף דודה שלי אמרה נתראה עוד יומיים וזהו שלא לא ולא. הדרך היחידה במשפחה הזאת לצאת מהארוחות האלה היא להביא ילד או להציג כרטיס טיסה אז היי נתב״ג חג שמח לכולם אני אחזור בזמן לדרבי. אריוידרצ'י(:

*פעם, סבתא שלי, שהיא האישה הכי מצחיקה ורעה ביקום והייתה גועלית לכולם כולל כולם חוץ מלשתי הנכדות שלה, הייתה מצילה אותי ופוקדת ברומנית על כולם לעזוב אותי בשקט אבל בינתיים גם היא מתה לי.

אחרי שזה נגמר עם מישהו אני מתמלאת חרטה

מחפשת מה הייתי יכולה לעשות אחרת ואוכלת לעצמי את הלב חתיכה אחר חתיכה

ואני יודעת שאני צריכה להתחרט על משהו אחר לגמרי

גדול הרבה יותר 

על זה שאני מבזבזת את החיים שלי בלהתחרט על שטויות,

כלומר- אנשים הם לא שטויות וקשר הוא לא שטויות וחברות עם מישהו היא לא שטויות, 

אבל החלק הזה של להתייסר על כמה לא נתתי מספיק למי שממילא לא רצה בכלל לקחת, זה שטויות.

רק שיש הבדל בין יודעת למרגישה

אני יודעת את זה אבל אני לא מרגישה את זה

נאחזת בחרטות הקטנות האלה

אני לא מצליחה לסגור את הפער הזה

לא יודעת למה

******************************************

כשאני מאוד עצובה לא יוצא לי הלכתוב, אבל עכשיו אני כבר לא מאוד עצובה, 

פשוט אפילו לי נמאס כבר מהאני ואני הזה. פיתולי פיתולים של המחשבות שלי. כמו מבוך 

בא לי לכתוב על משהו אחר, בא לי לכתוב סיפורים יפים כמו עכבר ובילי. לא להתעסק בעצמי. שמשהו אחר ייצא כבר מהראש שלי. שייצא כבר מהראש שלי נקודה.