'shir

כנראה יש לי מלא תסביכים, ואני לא יודעת למה אבל באופן מוזר מאוד תסביך הגוף איכשהו פסח עליי. אם אני לא הטעם של מישהו אני פשוט הולכת לחפש מישהו אחר שכן יחשוב שאני יפה. הלוואי שאת עצמי הייתי אוהבת ככה.

חודשיים לא עשיתי כלום בדסמי. הכי הרבה מאז שהתחלתי ואני מתגעגעת נורא נורא לבדסמ. בחורים ונילים הם בסדר גמור אבל זה לא מספיק לי. אני לא מתאהבת איתם. מעניין מתי הגעגוע יגבר על הפחד שוב להסתכן ככה.

אני אוהבת בדסמ גם כי הוא רצוף ב-smalll gestures כאלה. אני מתרגשת מזה, מחוות קטנות, שנעשו בכוונה או לא בכוונה. כשמישהו מקפיץ אותי הביתה, ובלי לומר כלום נשאר להסתכל שאני נכנסת בבטחה. 

ובכלל מתשומת לב קטנה, טובה ופשוטה. אני לא ככ בנויה לחילופי עקיצות והתחכמויות. אני משתעממת מזה מהר וגם אני רגישה מדי. גם על אחרים.

אני נזהרת גם בהם. לא שואלת או מתערבת ולא מבקשת הסברים. לא מבקשת בכלל. אני מקווה שאם ירצו, יתנו. או יספרו. אני אוהבת להקשיב.

כשאני כן מבקשת, זה נאמר בלחישה. גם כשאני כותבת את זה. קבור תחת תלי תילים של מילים. אני לא שמה לב שאני עושה את זה אבל אז אני מבינה שאף אחד לא שמע. זה לא כל כך נקרא לבקש כשאף אחד לא שמע. 

ואני יודעת שאני תינוקת וגם שאני כבר לא יכולה להסתתר מאחורי זה. אני מנסה לדבר יותר חזק. להשתפר ולהעיז וללמוד כל הזמן. זה גם מפחיד וגם כיף. וגם ללהרגיש ככה אני מתגעגעת.

ההורים שלה אף פעם לא אמרו לה לא.

הרבה פעמים חושבים שאין גבולות=ילד מפונק. הכל מותר. אבל לפעמים זה הפוך, הכל אסור.

לפעמים ילדה שמה לעצמה גבולות לבד, היא עוד לא ככ מבינה, אז היא לוקחת ליתר בטחון 20 קילומטר מכל כיוון שהוא לא לגמרי ברור. אולי מסוכן שם, עדיף ככה. ומשאירה לעצמה איזה חדרון לחיות בו.

סך הכל תגובה נורמלית למצב לא נורמלי.

בכל זאת, יש הרבה על מה לשמור, וזה לא שיש מישהו להתחלק איתו בשמירות. אז צריכים להיות אחראיים מאוד.

אז אהבה, ביג דיל. איפה בכלל מאסלו שם את זה בפירמידה שלו. בטוח למעלה כזה.

וסקס, טוב, אי אפשר בלי. פרויד אמר- מדונה או זונה. אצלה, אם יש אירוטיקה אז אין אותה. 

לפעמים שואלים אותה אם היא ממשפחה דתית, אבל היא לא מגיעה ממקום שבו מיניות הייתה אסורה. 

היא מגיעה ממקום שבו הכל מותר. אם זה לא יותר גרוע אז זה נורא באותה מידה.

מצד אחד- צבא של חברים. אין לה אח ביולוגי אחד אבל יש לה 20 אחים גדולים.

מצד שני- אחד שאיתו היא רק זה, רק חור. היא יכולה לשחק איתו בזוגיות. גם היא רוצה להיות כמו כולם. ולצחוק איתו ולהקשיב לו ולגור איתו ולהכיר לו את חברים שלה ולשבת בארוחת שבת אצל ההורים שלו וכל סממן חיצוני של קשר שתרצו. אבל זה לא באמת. היא לא יוצאת מהתפקיד, מוחקת כל תשוקה או יצר שהוא לא אירוטי. אין כניסה.

שלושה גברים הציעו לה להתחתן ככה (אחד אפילו הילד שלו היה לה בבטן). היא לא יכלה להסכים. אמרה להם שזה בגלל שהם לא מכירים אותה. הם לא הבינו למה וגם היא לא. אחרים עזבו אותה. אמרו שהקשר לא מתרומם. מה באמת יכול להתרומם עם פלקט חוץ מהזין. עליהם היא התאבלה יותר. ואמרה לעצמה טוב זה מה יש וזה לא מעט.

עכשיו זה כבר קצת מרגיש כמו מעט מדי. אפשר יותר. מותר. כדאי. (היא מקווה).

אני ככ אוהבת חגים! ובעיקר את ראש השנה. את החופש וההכנות לחג ויש הרגשה של התחלה חדשה ויש תחושה כזאת מיוחדת באוויר. כשגרתי בחו"ל היה לי הכי קשה בראש השנה וביום כיפור, אף אחד לא ביקש ממני להכין כבד קצוץ והמחזוריות הזאת של השנה נעלמה לי. הייתי צריכה לחכות עד היומהולדת שלי בשביל להבטיח לעצמי דברים שאני לא אקיים(; וההורים הסטלנים שלי עוד לא מהחוגגים הגדולים. כולם מגיעים לארוחת ראש השנה בכפכפים ורק אני כל שנה ברוב הדר קונה בגד לבן חדש וחצאית חדשה לבית הכנסת. ואיזה כיף זה ללכת לבית הכנסת. אני לא דתייה, אני מתפללת לאלוהים רק בכדורגל ובחגי תשרי, אבל אני אוהבת כי יש הרגשה כזאת של חגיגיות ושל ביחד. ואני גם לא רומנטית. נגיד לא יודעת מה הקשר בין שקיעה, או פריז או להיות בטבע לבין להרגיש אהבה. אבל כשהרחוב לובש חג אני לא יכולה שלא להתמלא בתקווה. והכי הכי אני מתרגשת מזה שמקבלים מלא ברכות נורא יפות של שנה טובה. אנשים מתקשרים או שולחים הודעות, זה ממלא לי את הלב ועושה אותי שמחה. תשומת לב כזאת פשוטה וכנה ואוהבת. זה כמו כשהיה לי רע להיות פה ולא נכנסתי ואנשים שלחו לי הודעות מה שלומי ואם אני בסדר. מחוות קטנות כאלה של חברות ואכפתיות וכל הודעה כזאת בשבילי היא עולם ומלואו. והרחובות שוקקים חיים וכולם מחויכים ומברכים אחד את השני וקונים פרחים. כאילו החג מוציא מאנשים אופטימיות ואהבה. ואת מרגישה ברת מזל וחושבת שרק כולם יהיו בריאים ושימשיך ככה. שנה טובה(:

אני לא מרשה לעצמי ככ הרבה דברים.

אני סודית נורא. מספיק לי שאני יודעת מה יש לי. 

וגם פרטית נורא. אינטימיות בשבילי היא בדיוק זה. אינטימית. 

ואני לא נהנית מכל תשומת לב, הרבה פעמים זה יותר מדי בשבילי.

וכל אלו הן בכלל לא נקודות זכות. שומדבר להתגאות בו. רק עוד ועוד איסורים שגזרתי על עצמי.

מציצה מהחור של המנעול על הגדולים משחקים בסלון ואני רוצה לשם גם.

אבל אני מתביישת ומפחדת כי אני לא יודעת את החוקים. אני לא יודעת יותר מדי דברים. התום הזה הוא פתייני, אני כבר מבינה את זה. אבל אני לא רוצה אותו יותר. 

(איפה מזדכים על זה)

אני רוצה לחיות עם הלב שלי פתוח, אני לא רוצה את כל המסיכות האלה והחומות עליו. אני יודעת שזה מה שכולם רוצים אבל אצלי נראה לי המצב ממש חמור.

אני לא רוצה להכיר עוד מישהו עד שאני אתקן את עצמי. עד שאני אפסיק לעבוד בזה שהצד השני ירצה אותי. זה דבר מגעיל לעשות כי זה כמו לשקר. לקלוט את הניואנסים מה מגניב אותו ולעשות פיין טיונינג של עצמי. כמו בעיטה חזקה לאמצע השער. יש בה הכל, טכניקה, תזמון, עוצמה, אבל גול לא יהיה פה. וזה מעוות ממש ולא הוגן ומטומטם. אז בשביל מה

אולי אם זה עובד לכולם גם אני יכולה. לנסות לתת למישהו להכיר אותי והוא סתם ירצה אותי בשביל מי שאני. אולי זה מספיק טוב. גם אם אני לא כזאת מיוחדת או מעניינת ובכלל מבולבלת ומבוהלת נורא מזה שאני מצליחה לעבוד על כולם שאני קולית שהכל סבבה לה. ואני לא כזאת באמת, אני גם תלותית ופתטית וצריכה אהבה ומפחדת מזה נורא. אני רוצה לבוא עם הלב שלי על השולחן ולראות אם את השיר הזאת מישהו ירצה ואני ארצה אותו גם בחזרה.

הבהרה על הפוסט הקודם

כי מהאדומות עם עמדות על סקס עם האקס/סקס עם נשואים/תשמרי על עצמך

אני מתבאסת כי עד שקורה לי משהו יפה לספר של אהבה וחברות

הוא ישר נקרא כסליזי ואני כאיזה מהבולה טרף קל

אז א. רק דבר אחד יש לאנשים פה בראש!! (;

ב. בסוף הערב קיבלתי חיבוק מוחץ ונשיקה במצח וכל אחד הלך שמח וטוב לבב לביתו שלו

                                                                                                             ~The End~

אהבת חיי הוא בחור די רגיל. באמת. לא הייתם מנחשים. עורך דין, נס ציונה, 3 ילדים.
פעם בשנה שנתיים אנחנו מתראים באירוע גדול של אחד החברים.
(והפעם חבר בחופשת מולדת. אחרי שבע שנים החברים כבר משותפים)
נדבקים אחד לשנייה ולא עוזבים
וכולם אומרים נו מה יהיה בואו לרקוד
או מסתכלים מהצד ומחייכים
שני אנשים שלובים אחד בתוך השני.

עברתי אליו ישר מהבית של אבא שלי ומצאתי מי שיגדל אותי
הוא הפך אותי למה שאני. ואז אני הלכתי לגדול קצת לבד
אתמול כשהוא ליטף לי את הראש וחיבק אותי חזק התחלתי לבכות מההתרגשות
והוא צחק ואמר ילדה היית וילדה נשארת והתחיל להצחיק אותי עד שכאבה לי הבטן
אהבה זה דבר ככ נדיר, כל החיים זה קרה לי רק פעמיים אבל אולי גם בגלל זה, זה דבר נורא חזק
שנשאר לתמיד. אז זה גם טוב שזה ככה.

דווקא כשישבנו היה בסדר. הייתי בסדר. קצת בוכה, קצת צוחקת. הצתה מאוחרת. רק אחכ המילים התחילו להדהד בי שוב ושוב. 

פחדתי מהרגע שאראה אותו. ולמרות שהוא הקדים אז יצא שבאתי ישר מהבלט, הייתי יחסית רגועה ובמצב רוח טוב. הוא גם היה לבבי מאוד והסתפר קצר נורא אז זה קצת הרגיש כמו לפגוש מישהו אחר. נראה לי שגם זה עזר. 

וגם הכנות הכובשת הזאת שלו, יש בה משהו מקרב, מחבר, שהצלחתי להקשיב למשהו חוץ מהאת לא מספיק טובה שהתנגן לי בראש. שהצלחתי לראות אותו ואת מה שהוא עובר והלב שלי יצא אליו ואז גם אל עצמי ואל כל מה שהעברתי אותי בחודש האחרון. 

אבל כל זה לא משנה. מה שנשאר הוא משפט אחד דוקר. כל המילים הטובות והנדיבות שבעולם דוממות למול השורה התחתונה. אל תקנו את כל הממבו ג’מבו הזה שמהלל אמת וכנות. אי אפשר להמתיק דחייה, וזה לא רע לרפד לעצמך קצת את הפינות ועכשיו זה די נהיה בלתי אפשרי לעשות. וללכת ולבקש לשמוע אמת לפעמים זה סתם פיגור כי זה אשכרה ללכת ולבקש שוב שיגידו לך שלא רוצים אותך. שוב!!!

ודי אני פשוט לא יכולה לעבור את זה עוד פעם, נראה לי שאין לי מספיק תאים של תיעוב עצמי בשביל להמשיך להתבוסס בזה ואני כבר יותר מדי עפה על החיים ועל לאהוב. אז אני רק עוד פעם קמה ואומרת לעצמי שאז מה, ושיהיה בסדר, ושיש לי את עצמי ושאני בסדר גמור ככה ועוד יהיה טוב. חייב להיות.

אני מתה עליו.

עד כדי כך שאני כבר שמחה בשבילו ומקווה שטוב וכיף לו ושהוא שמח ככה. 

אני מתה עליו, וחושבת עליו ודואגת לו. ומקווה שהוא התאושש והתאזן ומרגיש יותר בסדר.

אני מתה עליו למרות שכבר חודש וחצי לא היינו יחד ודיברנו רק פעם אחת.  

וכי בפעם הזאת שדיברנו כבר בכלל שכחתי מאומללותי והייתי עסוקה בלחשב בראש שאני יכולה להלוות לו 20 אלף מהעוש בלי בעיות. 

אני מתה עליו כי אין גברים כאלה. 

ולא כי הוא נשאר בגדר הבטחה, בחיי תנו לי קצת קרדיט.

חכם והגון וקשוח ועם מלא סבלנות, בעיניי הוא הדבר.

וכשרק הכרנו, והוא גם עף עליי חזרה קצת, לקחתי את זה כמובן מאליו. 

אני מתה עליו למרות שאני לא רוצה לדבר איתו או לשמוע ממנו או לראות אותו. אחרי הפעם האחרונה חזרתי חודש אחורה. וזה יותר מדי בשבילי. 

אני מתה עליו למרות שזה לא הדדי. עוד נשלטת וזה. הפער הזה הוא די מביך. ואיך שאני לא אהפוך את זה לא יעזור.

וכי כשאני עושה את מה שהוא לימד אותי אני גם חושבת על אם הוא היה גאה בי כמה התקדמתי. 

כי עדיין אם אני אלך לישון לבד אני ארדם בדמעות. 

אני מתה עליו וזה לא קל בכלל להתגבר.

אני חייבת, אני יודעת. ככה זה.

אם אני מנסה לתת כותרת למה שאני רוצה להשתפר בו זה בלהיות יותר אקטיבית.

פשוט להיות פאסיבית זה קל לי ונעים, זה אפילו קצת עצל. זה הדיפולט שלי להיות צעצוע וזה קצת מרגיש בשבילי כבר כמו דרך יותר נחותה להישלט. גם כי אין בזה יצירה שלך, להיפך את מבטלת את עצמך, ואם התשוקה שלך היא רק נגזרת של התשוקה שלו אז את לא מודה בשום דבר. במידה רבה את נשארת מוגנת והעולם הפנימי שלך לא חשוף. את נותנת לו רק ממה שיפה בך. זה רק רובד אחד שבו משתמשים בך, אני חושבת שיש רובד יותר עמוק שכבר דורש ממך פעולה. 

להישלט ולהיות אקטיבית זה הרבה יותר קשה. מהעמדה הזאת שאת נתונה בידיו להודות שיש לך מאוויים ורצונות, את צריכה לבקש, זה ככ קשה לבקש! להיות נשלטת ובו בזמן עדיין לתפוס מקום זה הרבה יותר קשה, כי זה גם להאמין שאת שווה את המקום הזה, בעינייך ובעיניו. את צריכה אומץ לשתף במה שאת רוצה, או בכלל קודם לדעת מה הפנטזיה שלך. או שאת צריכה לחשוב מה יעשה לו את זה ולהתגבר על הבושה ולנסות לתת לו את זה אם ירצה. זה מביך נורא, ואם את עושה את זה בשבילו את מוכיחה הרבה יותר כמה את מוכנה לתת בשביל לספק אותו. את אומרת לו אני רואה אותך. צריך הרבה בטחון בשביל זה. גם בטחון עצמי ולחשוב שאת נחשקת ובטחון בקשר ולסמוך. מול הבן אדם הזה שאת נושאת אליו עיניים והוא יכול לחשוב שזה מכוער או דוחה והרי זאת מחשבה פשוט בלתי נסבלת, שהאחד שאת צריכה את האישור שלו, יסלוד ממך. אבל רק ככה את באמת חותרת למגע, ונותנת לגעת בך, כי זה לתת לו לראות את כולך, בלי לסנן, מאיפה שאת מפחדת או מבולבלת. זה כמו להגיד לו בעוד דרך, הרבה יותר חשופה ופתוחה, אני אעשה עוד ועוד כדי לרצות אותך.