'shir

כשאני נפגעת אני נאלמת,אני לא מצליחה לדבר ואני אפילו עוד לא יודעת מה. הלומה.

וקשה להבין כמה אני שברירית והדינמיקה נהיית כזאת קרה ועניינית בלי רוך ובלי חיבה,

ואז האישור שאני ככ צריכה, שיכל להוציא אותי מזה בחתיכה אחת, התוקף הזה ממנו שאני בסדר- הוא נפקד.

אני רק נהיית כמו קיפוד, מתכדררת, לפעמים גם מוציאה על עצמי קצת קוצים, עד שאני מתגברת.

לא עליו, כי עליו אני שרופה. מאוד מאוד. אבל מתגברת על זה שנעלבתי ושנפגעתי

ואני מתחרטת שאני ככה, שזה נגמר ב"אוקי"

אני גם לא כזאת דברנית גדולה בעניינים האלה, 

אני מבינה שאין הרבה מה לומר, שנגמר,

אני רוצה להגיד שלום, ותודה.

אבל הזמן עובר ומי כבר יתקשר רק כדי להגיד תודה

או שלום. 

או סליחה שלא עשיתי את זה עד עכשיו

כמעט כל מי שאני מכירה חושב שאני נורא חזקה ואמיצה. ואיזה בחירות אני עושה. לא מפחדת ללכת נגד, עושה רק מה שטוב לי. אני מנסה תמיד להסביר שאני נורא פחדנית אבל זה לא עוזר. גם את זה כבר מתייגים כאומץ. אנשים קושרים את חייהם בחיי האחר- אוהבים, מתחתנים, מתגרשים, הופכים להורים. מסתכנים, על אמת. אני מלאת התפעלות כלפי זה. באמת. מתאבדים על החיים ונשארים בחתיכה אחת. אני חיה את החיים עטופה בצמר גפן. רגישה מדי, שבירה מדי בשביל להיות על המדף. מעט המשקעים שיש לי מהנעורים עשו את שלהם וסגרו אותי לתמיד. כאילו נשארתי בת 16. 

No man is an island? לא מכניסה, לא נתלית, לא נשענת, לא נותנת. מתאהבת רק בגברים שלא מסוגלים לתת. נותנת רק לפצועים שלא מסוגלים לקחת. יושבת ומחכה לכאפה. לטווח הקצר הכאב ודאי, לטווח הרחוק אני מבוטחת. 

מתעסקת כל היום בבעיות של אחרים, מתמסרת לצער שלהם, קטן כגדול. נלחמת, מגשרת, מסדרת. התעללות, אונס, אלימות, הזנחה, אובדנות, מחלות ומוות. הכל מגיע לפתחי ואני ישנה כל לילה ככ טוב שצריך 7 נודניקים כדי שאתעורר באמת. כששואלים אותי איך אני לא לוקחת ללב אני תמיד עונה שזה כי אני מאמינה בכוחות של בני האדם- להסתגל, להתגבר, להתחזק. ראיתי, הם יכולים. מאמינה בכוחות של כולם חוץ משל עצמי. 

הודפת כל נסיון להתקרב עד שאני בטוחה שהקירבה היא חסרת משמעות ואז רודפת אחריה כדי לייצר לי אדוות בבריכת התינוקות שהיא החיים שלי. אני לא בנויה לחיים האלה, אז אני לא חיה אותם. אם את נשארת תמיד ברדודים, אי אפשר לטבוע. גם לא צריך מציל. לא יכולה לחיות עם הידיעה שאני תלויה במישהו אחר. שאם אני אישען באמת על מישהו הוא יכול ללכת ואני יכולה ליפול. יש לי רק את עצמי, ככה זה. 

שבורה מרוסקת גמורה כל המילים האלה, אלה רק מילים, זה לא באמת כי אתה לא יכול לאבד את מה שלא היה שלך. זה הריקוד שלי עם עצמי. לא כי לא אכפת לי. כי אני לא מסוגלת אחרת.

סעי לחופשה אומרים, תתאווררי, תנקי תראש. איזו מחשבה טיפשית, אדם הולך עם עצמו לכל מקום. אתה לא יכול להיפרד מצערך בשדה התעופה. אז טיפשית טיפשית אבל עובד. לפעמים לא צריך לחפש הגיון בכל דבר. 

עכשיו מה עושים עם הקטע הזה שכל חופשה סופה להסתיים?

(בוקר טוב) 

אם שבוע וחצי רק ברחת כל היום מהים לבלט לפאב

וממילא גם בשגרה את נזכרת לאכול באיזה ארבע 

וחמש פעמים ביום מצאת את עצמך מסבירה שלא רזית שאת פשוט נורא שזופה

(אגב עזות המצח של אנשים לומר לך בפרצוף נגעל שרזית זה משהו)

אז אולי פחות כדאי בשביל הצחוקים לעלות על המשקל בשדה

כי אז תגלי לעיני כל שאת כבר שוקלת בערך כמו המזוודה שלך

ואת תמצאי את עצמך בכלא היווני כי הבא שמתנדב להזמין אותי לסופלקי מקבל אותו לריאה. יש?

מה היה לי רע לנסוע לבד מה

 
(שוב כולם התחילו עם הטיפות והשורות ואני הלכתי לקנות לי גלידההה) 

איזו נשלטת טובה לא נלחמת על מה שהיא רוצה.
מרימה ידיים, מרימה את החומה.

כמה בכית זה לא מעניין

אלא כמה נלחמת, כמה התעקשת, כמה לא ויתרת.

כמה מאמץ השקעת בשביל שזה יהיה טוב?
חוץ מלפתוח רגליים מה את עשית 
כמה העזת לעשות מה שמפחיד, מביך, מטומטם, משעמם, מפתיע, מעניין.
כמה יצאת מעצמך
מהתלאביבית שלא סופרת וחושבת שעם כריזמה וכפכפים תקבל תמיד כל מה שהיא רוצה.
מה חשבת זה עוד אחד שיפול שדוד
נשלטת נונשלנטית זה לא הולך

וכמה תוכלי עכשיו לדווש את כל העיר, לרקוד בלי הכרה, לשחות בים הכי רחוק שאת מצליחה.
כמה זמן תוכלי לא להיכנס לפה, לא לקרוא, לא לראות.

ומה מעניין עכשיו חשבון הנפש הזה. 
מה עכשיו את יושבת לכתוב פוסט וחופרת באוננות עצמית בלתי נגמרת במקום לעשות משהו בשביל לקבל את מה שאת רוצה.

1. אם הוא אומר שיבוא בשמונה הוא יגיע בעשרה לשמונה.

2. או יודיע בשש שהוא לא בא בסוף.

3. הוא לא באמת יתעצבן אם תעירי אותו למציצה. תנסי יא פחדנית.

4. אין לך מה להיכנס איתו לויכוח. הוא חכם יותר, חושב הרבה יותר מהר, יודע יותר ואוהב להתווכח, גם כשהוא טועה את לא תצליחי להוכיח לו את זה.

5. אל תמליצי לו על סרטים.

6. הוא מתייחס ממש ברצינות לדברים הכי מופרכים כי הוא פרנואיד.

7. הוא לא באמת יוריד את הכרס.

8. אין לו עניין אפילו לא הקטן ביותר בלנז'רי.

9. כנל אם החלפת מצעים.

10. הוא בקושי מוצא זמן בשבילך אז איך ימצא זמן לעוד מישהי. תרגעי כבר.

כשאני רוצה להיות טובה במשהו אז אני חדורת מטרה, ואני רוצה כל היום רק לתרגל ולנסות ולהשתפר בזה. חשבתי שבקיץ אולי אני אלמד צרפתית שוב, או לנגן על פסנתר או שאני אלך סופסוף לעשות ספורט. אבל איכשהו קשה להזיז את עצמך כשאין לך באמת תשוקה למשהו, רק הרגשה שאתה צריך לעשות משהו עם הזמן ומתחיל להריץ אופציות משעממות בראש כי פעם זה עניין אותך או משהו כזה. ובדבר הזה אני תמיד רציתי להיות טובה מאוד, בעצם לא תמיד, אולי היו תקופות שכבר חשבתי שזה לא אני אם זה לא הולך. כבר חשבתי שאני בכלל לא אוהבת את זה, מחשבות כאלה שיש בשביל לעשות לעצמך הנחות. וזה חבל כי זה הפסד נורא גדול, כמו לוותר על להנות מלרקוד אם אומרים לך שאתה רוקד מכוער. וזה היה יותר מדי מביך או שלא היה לי איפה ללמוד ושניהם ביחד בעצם. בסוף בלי לתכנן בכלל זה בא אליי. ועכשיו רק בא לי כל הזמן להתאמן ולהיות טובה. גם בגלל שכבר קצת נהייתי טובה בזה, ונהיה לי קצת בטחון, אז אני חושבת שאני עוד יכולה להשתפר. כשהתחלתי חשבתי בכלל שאין לי סיכוי, עשיתי את זה בשביל לרצות ובשביל להילחם במבוכה שלי, כי אם יש משהו שמפחיד אותי אז אני אעשה אותו בכוח, אבל לא חשבתי שאני ממש אעשה את זה טוב. אבל אני חושבת שלמדתי די מהר ושיש לי מזל שפגשתי את המורה שלי. עכשיו אני רק צריכה לחכות בסבלנות לשיעור הבא. מי חשב שאני אתגעגע לשיעורי בית? 

 שני אנשים במיטה אחת,

לא נרדמים.

היא חושבת עליו,

הוא חושב על עצמו.

היא כבר לא מקנאת,

(זה זמני)

היא נאבקת לא לתת.

הוא לא רוצה לקחת.

השעות נוקפות,

בסוף תישבר, תסתובב, תתכרבל, תירדם, תתעורר שעות אחריו.

והוא בשלו, טרוד.

לפני-

אוכלים, שותים, צוחקים, מתגוששים, מעשנים, מדברים ושותקים. 

וגם מזדיינים

(היא חושבת: אני שונאת אותו.

הוא חושב: יש לה כוס טוב

או על מישהי אחרת)

יש גם הישג,

סביר בעיניו, נאה בעיניה.

היא מאושרת,

היא כבר לא מקנאת

(זה זמני).

היא לעולם לא תהיה מספיק זנותית בשבילו

היא לעולם לא תהיה מספיק בשבילו

הוא לא רוצה להיות מספיק בשבילה.

היא חזקה ממנו,

את מה שהיא רוצה יתנו לה רבים

את מה שהוא רוצה- מעטות.

הוא חזק ממנה כי הוא יודע מה הוא רוצה.

במיטה אחת

היא חושבת עליו, ועליה. 

הוא חושב על עצמו

היא כבר נרדמה

אין לי צורך להתוודות או לשחרר, להגיד שאני כותבת את זה כדי להוציא את זה סופסוף יהיה שקר גמור, אני לא יכולה לסבול את הצהוב הזה, אני לא יכולה לסבול את האובר דרמטיות של תראו מה עשו לי, אבל דווקא כי אני ככ סולדת מזה אני בכוונה אעשה את זה. אני גם ממש בסדר, תודה לפונים, אני לא גיבורה, יותר ילדה סתומה. זה ממש אירוע שולי בחיי כי התמזל מזלי וכו'. 

הייתי בכיתה ח׳, בת טובים בשכונת טובים, צפונית מטומטמת, מתארגנת למסיבה. לבשתי חזייה חדשה שגנבתי עם חברות בשבוע שעבר מכיתן, וגופייה שקנינו באותו הבוקר בשוק הכרמל. לא קנו לי בדכ בגדים חדשים ונורא התרגשתי מזה. אני לא זוכרת איזה מכנסיים לבשתי, באותם ימים עדיין לא הבנתי שטוסיק הוא מקור משיכה ככ מרכזי. 

קבעתי עם חברה שאעבור אצלה ונלך יחד למסיבה, השעה בערך תשע וחצי והחברה במרחק עשר דקות הליכה. ביקשתי מאמא שלי שתקפיץ אותי והיא בצדק סירבה.

כשהגעתי לרחוב של החברה הייתי מתוחה, זה היה הרחוב שבו גר הקראש שלי מכיתה ט׳, קיוויתי שיתמזל מזלי והוא בדיוק ייצא עם הכלב או משהו ונוכל להעביר איזה פלירט קל. 

זאת גם הסיבה שלא הסתובבתי כששמעתי צעדים מאחוריי, חשבתי שאולי זה הוא ועוד ניסחתי לעצמי את המשפט המצחיק-קליל-חמוד שאזרוק באגביות כשאסתובב. 

פתאום שמעתי קול מאחוריי שואל: ״סליחה, מה השעה״? בחצי סיבוב זרקתי שאין לי שעון (טרום תקופת הפלאפונים) ובלעתי את האכזבה שזה לא הבחור שלי. 

הדבר הבא ששמעתי היה צעדים של ריצה מאחוריי ואז מישהו הצמיד סכין לצווארי. יד אחת מחזיקה סכין על הצוואר שלי, יד שנייה סותמת לי את הפה, ומישהו לוחש לי באוזן ״אם תצרחי אני אהרוג אותך״. 

עד שהבנתי מה קורה הוא כבר גרר אותי בין המכוניות החונות לכיוון המדרכה (שכונה שהיא כמו מושב, הולכים באמצע הכביש), ממשיך במנטרה של אם תצרחי אני אהרוג אותךאם תצרחי אני אהרוג אותך, בעוד אני מנסה להסדיר נשימה. 

הוטלתי על המדרכה כשגבי מופנה אליה, פניי אליו והוא רוכן מעליי. ברגעים של דחק הרציונליות משתלטת עליי והתחלתי לנסות לשכנע אותו לא לאנוס אותי. ״למה אתה צריך את זה, זה לא כדאי לך, איך זה שווה לך את זה, בשביל זיון אתה תשב כל החיים בכלא, אתה רוצה כסף? כמה? אני אביא לך״. הפטפטנות היכתה אותו באלם קל עד שלבסוף נהם עליי לשתוק, והפך אותי כשפניי אל המדרכה. האופציות שלי התחילו להצטמצם.

הבנתי שבטוב זה לא יילך, ובראש של בת 14 עברה המחשבה שעדיף להירצח מאשר להיאנס. שאני לא בנויה לחיים כאלה, ממילא אני יכולה לשאת כל כך מעט, כל דבר מרעיד לי את אמות הסיפים, איך אחיה עם זה, זה לא חיים. ואז הוא דחף את ידו מתחת לחולצה שלי. המחשבות מאליהן הפכו למעשים ואני התחלתי לצרוח ולצעוק הצילו ולהילחם עם כל איבר שהצלחתי לשחרר תחתיו, בעיטות, אגרופים והמון המון רעש. "היה לך מזל" אמר לי אחר כך החוקר במשטרה, נפלת על מישהו לא מנוסה, שנבהל וברח. 

נסתי על נפשי לבית של חברה שלי שהיה דקה משם, ובבכי מתפרץ הצלחתי בסוף להסביר להורים שלה מה קרה. אבא שלי, עדין הנפש, שבר חצי מהבית מהעצבים, אמא שלי לא הפסיקה לבכות ולהגיד שזו אשמתה. אחכ שבוע ישנתי איתה במיטה. שלחו אותי לטיפול, אחד משרשרת של פסיכולוגיות ששלחו אותי אליהן כל פעם שקרה משהו שההורים שלי חשבו שכדאי שאדבר עליו עם מישהו. מה שנשאר לי מזה זו אי נוחות בקרב אנשים שיש להם נקודת חן גדולה בלחי ולב שעוצר לרגע מלפעום כל פעם שמישהו רץ מאחורי. ובתל אביב ברוך השם כל אדם שני מתאמן למרתון. 

אני לא חושבת בכלל שבגלל זה אני בדסמית, סיקוונס של אונס הוא לא הפייבוריט שלי בגזרת הריגושים ואני מחבבת אותו רק כי זאת הזדמנות טובה להתנגד ולהשתולל ולהוציא קצת אגרסיות על הדיקטטור. אבל בידיים שלו אני מרגישה הכי בטוחה בעולם אז לא חוכמה.

חסרת נסיון

חסרת בטחון

בצעדים קטנים

משתדלת ללמוד

נבוכה בקלות

מנסה לרצות

הכל מרגש אותי

תמיד רוצה עוד.