לומדת את עצמי לדעת.

"לא תמיד אפשר להסביר מה שיודעים,
לא חייבים לענות על כל שאלה.
לא צריך להיבהל כשאין מילים,
לא תמיד חייבים להחזיר באיזו 'הברקה'.
אם לא 'מנצחים',
זה לא אומר שמפסידים.
אם מפסידים,
זה לא אומר שחלשים.
אם חלשים,
זה לא אומר שבאותו זמן אי אפשר להיות גם חזקים."

אני בת 37 ומרגישה בת 60, העייפות מכניעה אותי כל פעם.
עייפות נפשית שמקרינה לגוף...
למרות שאני מתאמנת 3 פעמים בשבוע בקרוספיט בשביל לעשות משהו שמה(ע)נה אותי, בשבילי. עדיין העייפות הולכת ונעשית כרונית.
הרבה קשור לעולם הזה, אבל לא הכל.
אני העמוד תווך של המשפחה, הגרעינית והמורחבת יותר.
הטיול לארגנטינה היה הקש ששבר לי את הגב, כמו של הגמל רק ששלי.
עשיתי מהלימון לימונדה (שונאת את המשפט הזה!) אבל אין תיאור יותר מתאים.
הנסיעה נבעה מכמה גורמים, מסמכים שהייתי צריכה לעזור לאימי להשלים, משרדי ממשלה, מו"מ על ירושה עם המשפחה, אישורים, עורכי דין, נוטריונים ועוד רבים וטובים...
אחי שלא ראיתי מעל שנתיים רב איתי על התפוקה שלי בשהותי (עם ילד בן 4 שרצה את אמא 24/7), היום..הוא לא מדבר איתי.
אפשר לומר עליי דברים, אבל אחד מהם הוא לא שאני שותקת ולא אחזיר מלחמה.
לכן, העניין נהיה מורכב יותר, לכן "הוזמנתי" לטיול המה(ע)נה הזה.
ובכלל...כשיש בעיה או משבר בכל עניין, באים אליי.
כשיש בעיית כספים, אליי.
כשיש סיכסוך, אליי.
בירוקרטיות, אליי.
כשטוב ושמח, לא אליי...

תמיד נודע לי מהדברים הטובים בדיעבד.

כיף סה"כ. 
הדרישה רק הולכת וגוברת, ואני מרגישה שתמנון עם 8 זרועותיו עוטף אותי מכל כיוון בלי יכולת להשתחרר.
הדרישות המוצדקות מהמשפחה הגרעינית, גם הם צריכים את חלקם מהעוגה הזו שנקראת "אני".
כשרואה שם של אחד מבני המשפחה על מסך הטלפון, נשמתי נעתקת. 
אני אחות יחידה בין 3 אחים שרחוקים מההורים גיאוגרפית, לכן האש תמיד תגיע אליי ראשונה.

אני חסרת סבלנות, האחריות שמוטלת על כתפיי כבדה לי.
מרגישה שהגוף קורס למרות ה-80 ק"ג שאני מרימה בקרוספיט (אמת!), זהו משקל שהגוף שלי לא ערוך אליו.

אוזניים ערלות סובבות אותי, וגם משפטים לא מועילים כגון "את הבאת את עצמך למצב הזה"...

האמנם זה התגמול של בן אדם שמושיט את ידו לעזרה?

אין לי סלבנות, נגמרו הסוללות.
מרגישה אאוטסיידרית של החיים שלי. זו שנמצאת תמיד אבל אינה נראית, זו שתמיד שם לתת את כולי אבל אין כבר כח שיטעין אותי מחדש. עובדת על ניוטרל.

כן, אני אישה חזקה
כן, לא נכנעת ולא נשברת

אבל, עד מתי?

בתחילת דרכי בכלוב, לפני כ-8 חודשים כשפתחתי את הפרופיל שלי היה ברור לי שאני תינוקת בעולם הזה...ממש בייבי.
זה די מטומטם חשבתי לעצמי לקרא לעצמי "בייבי"...כזה אינפנטילי, כזה דביק ואובר מתוק.*
אז הוספתי את ה-ש בסוף, ככה אני קוראת לבעלי "בייביש שומע?" "בייביש, תביא לי...". צחוק הגורל שפתחתי פרופיל חסוי באתר בדסמי והכינוי של בעלי הוא הניק שלי.

כזו אני, לא חושבת לפעמים, עושה.

אבל בדרכי הלא ממש ארוכה פה, למדתי המון, על אנשים, על העולם הזה ובעיקר על עצמי.
אני מרגישה ש"השתדרגתי", ואני כבר לא יכולה להמשיך להיות "בייביש".
צריכה להשתנות, מי שאני עכשיו עקב חוויות, הכרויות, שיחות, וכן - גם מהבלוגים השכלתי.

אז בנתיים, אני ממתינה...זה יגיע. 

בעוד כמה זמן, תהיה לי תשובה - כפי שמצאתי לנכון להוסיף "נשלטת" ליד הניק (עם דחיפה קטנה...😉) אעשה זאת גם עם הניק.

❤

*אחרי שקראתי את הניקים של כמה חברים בכלוב, הבנתי שבייבי זה אחד הניקים הנורמליים שיכלו להיות פה...נו מילא.

שאתה נקי מדעות איך ומה אמור להיות,
מאהבות אחרות, זכרונות כואבים ופצעים פתוחים.
בוא אליי כשהעבר מאחוריך ולמדת ממנו, ואתה רוצה לבנות עתיד טוב יותר עבורך.
בוא אליי מוכן לצאת למסע, ללוות ולהוביל.
כשאתה מונע מתשוקה, מרצון להצליח ואתה האחד עבור האחת.
בוא אליי בטוח בעצמך, עם גב זקוף, מחשבה צלולה ואיתן מנטאלית.
בוא אליי כשאתה אדם טוב יותר ממי שהית בעבר.
כשיש לך מקום בעמקי נפשך להכיל ואתה לא מלא בעצמך.
בוא אליי כשחייך בשליטה, כשאתה עצמך בשליטה מלאה ולא על מנת לסחוף אותי למערבולת שאני לא מעוניינת להיות חלק.
בוא אליי עמוק ואיש שיחה מרתק, כדי להתמקם בתוכי ולהיות חלק מחיי. 
כשאתה מורה דרך, ומוכן ללמד את דרכך.

בוא.

❤

השעה היתה 2 לפנות בוקר,
הייתי ישנה שינה עמוקה ופתאום מתעוררת,
כשהפלאג החדש והמשומן שלנו בתוך התחת שלי,
2 אצבעותיך בתוכי,
יד שניה עוטפת את צאוורי,
ואתה לוחש לי כמה התגעגעת...
היה כיף אילו הייתי גומרת בעוצמה מכל הסיטואציה הלא צפויה הזו, ומתחננת שתחדור.
היה עוד יותר כיף, אם הית הופך אותי על הבטן, מרים לי את הישבן, מאדים לי אותו ואז חודר. 
היה ממש מושלם, אם הינו גומרים יחד כשאתה לוחץ פנימה את הפלאג עוד טיפה...בשביל הכיף. שלי.

היה כיף. היה מושלם.

❤

שאלה -

"ציינת בפרופיל לא לפנות אליך, ועדיין מילאת הכל בפרופיל, אז מה הקטע?"

תשובה - 

1. כי ככה בא לי.
2. כי אני עצלנית מידי לעדכן אחרי שארצה שיפנו אליי.
3. כי ככה בא לי.
4. כדי שתראו מה אתם מפספסים. 😏
5. כי ככה בא לי.
6. כדי שתדעו שאקרא את האדומות ויהיה מצב שעדיין לא אענה.
7. כי ככה בא לי.
8. זה אחלה מסננת. מודה. 
9. כי ככה בא לי.
10. לא חייבת להסביר את עצמי לאף אחד.

תאתגרו אותי.

חשבתי שראיתי גבר נכנס לי לחיים,
הוא היה חמים,
הוא הגיע כאדם מכובד,
הוא לימד אותי מה זה לבכות,

לא יכולת להיות הגבר שהערצתי
לא נראה שאתה יודע...
לא נראה שאכפת לך, בשביל מה הלב שלך?
אני לא מכירה אותו יותר,
אין כבר כלום איפה שהוא נהג לשכב
השיחות כבר לא שיחות
זה מה שקורה, שום דבר לא בסדר...
אני קרועה.
אין בי תקווה, ככה אני מרגישה
קר לי ואני מבוישת
שוכבת עירומה על הריצפה,
אשליה שלעולם לא הפכה למציאות,
למה אני ערה כדי לראות את השמיים המושלמים קרועים?

אתה קצת איחרת, ואני כבר קרועה.
אז אני מנחשת שהמדגת עתידות צדקה, הייתי צריכה לראות מה היה שם - לא איזה גבר שמיימי.
זה נכנס לי לורידים ועכשיו לא אכפת לי יותר, המזל לא שיחק לי. 
לא מתגעגעת לזה בכלל...
יש כל כך הרבה דברים שאני לא יכולה לגעת בהם, והם קורעים אותי. 
אין כבר כלום איפה שהוא נהג לשכב, ההשראה שלי התייבשה...
זה מה שקורה - כלום לא בסדר.
אני קרועה...

אני ממיתה סידרתית, מודה.
לעיתים הורגת בייסורים, לעיתים עושה המתת חסד, לעיתים במכה מהירה. 
ברגע שחיסלתי, כלום לא מחזיר אנשים לחיים.
עשיתי את זה לא פעם, וזה הוכיח את עצמו.

אבל...תמיד יש אצלי אבל....

לפעמים קורה שאני מחליטה להחזיר מישהו מהמתים. מעטים המקרים.
הולכת בשקט, בלי שאף אחד יידע איפה אני...
מתגנבת בלילה לבית הקברות הפרטי שלי, יד אחת את חפירה, יד שניה פטיש 5 קילו (יש לזה הסבר הגיוני, לפטיש..) חופרת בקבר, פותחת את התרככים ואז...זה קורה!
אותו מת קופץ ומנסה לאכול לי את הכבד.
המזל הוא, שהחושים שלי כבר חדים. אני מזנקת אחורה חוטפת את הפטיש 5 קילו שהכנתי ומכניסה לו אחת ישר לראש.

אלים משהו...אבל ככה הורגים מתים שחזרו לחיים. (לא, אלו לא זומבים, אלו מתים עם פני מלאך...)

היום לראשונה הצליחו לנגוס לי בכבד, הוא היה מהיר ממני. תמיד יש פעם ראשונה. ואחרונה. 

אני מדממת כן, אבל אתאושש.

למדתי לקח חשוב, את המתים אין להעיר ממנוחתם.
גם אם התרחש שינוי, ואתה מוכן לצאת לדרך.
גם אם אותו מת לא באמת מת ונחנק מתחת לאדמה, תן לו למות. כי גם כשתבוא להחזיר אותו לחיים, הוא יתקוף וישאיר אותך מדמם וזועק מכאבים. לא סתם הוא בבית קברות הפרטי שלך. 

את המתים, יש להשאיר אותם שם. מתים. בקבר. 3 מטר מתחת לאדמה. 

בקבר שחפרת עבורם. 

אל תעשי את זה!

למה?

ככה, את יודעת למה.

אבל....

לא
לא
לא

אולי בכל זאת כן?

לא!

נו...זה ייקח רק שניה וזה יעבור.

ממש לא. את יודעת שלא כדאי לך.

אולי כן?

לא.
ממש ממש לא.

מה אמרת? כן?

אמרתי לא.

טוב נו. בסדר.

יופי.

אני עדיין יכולה לעשות את זה ואת תדעי בדיעבד.

זו תהיה בגידה באמון.

את תמיד סולחת לי.

נכון. אבל אני אוהבת אותך ושומרת עליך. חכי עם זה.

טוב.

זהו? עכשיו אפשר?

לכי לעזאזל.

טימטום זה כשאת מבלה סופ"ש בצפון, 

נכנסת הביתה בדרום, 

וזה מכה בך פתאום!

שכחת את התיק שלך בצפון.

עם כלללל החיים שלך בפנים.

ומחר על הבוקר את חייבת את

הדברים שנשכחו.

יאפ. טימטום לשמו, זה פה. ☝

:(

לילה של נהיגה ארוך לפניי....