לומדת את עצמי לדעת.

לפעמים נדמה לי שחיו אצלך שני אנשים שונים.
האחד, אותו אדם שהכרתי מזמן...שלא עמדתי בפניו, שכבש אותי כמו רוח סערה, שחשפתי את ליבי ומסרתי לו אותו בלי להסס. אותו איש שגרם לי להסתחרר עד שאבדתי את הכיוון, ובדרך אבדתי את עצמי.
אותו גבר, שראיתי בו שולט בכל נים בגופו, וגרם לי להסתנוור עד כדי עיוורון, ולא ראיתי כמה פציעות יש לי ממנו.
אותו שולט, ששברתי לו את המילה פעם אחר פעם, שעשיתי ממנו מה שרציתי שיהיה, אבל בתוך תוכי אהבתי.
לעיתים מילה, משפט או אף שקט מחריש יכול לשמש כסטירת התעוררות.

היום רואה אותך כאדם אחר, כלום לא נשאר מההערכה שהיתה לי.
היום נדמה כי רק שקרים יוצאים מפיך, ואתה בעיניי שקוף.
מסתכלת אחורה ומשתדלת להשאיר זכרונות מתוקים אך זה כל כך קשה..
האדם הזה היה כל הזמן מול עיניי, ולא ראיתי.
הלכתי שבי אחרי אשליה שהפכה להזיה.

אתה המודל המושלם של אדם שלעולם לא ארצה בחיי.
ישנן סטירות כואבות, טובות ואף מלמדות, אך ישנן אלו שמעוררות ומאפסות.
ועל זה, מגיע לך...תודה.

לילה של מחשבות.
לילה לבד,
של לרצות.
לא לחשוב על הפחד,
להתרכז בעוצמות.
לדעת אני ייחודית.
שישנו אחד, ורק אחד
שאליו מידותיי מותאמות
כמו כפפה ליד,
לילה של אהבה לעצמי.

לומר בליבי שזו תקופה
ואתאושש, אחזור לעצמי מחוזקת
ממוקדת, מדויקת..
בלתי מתפשרת.

זו אני.

❤

*ANARCHY

המילה אנרכיה מקורה ביוונית העתיקה:

לא, ללא - (אנ)

שליט - (ארכוס או ארכון)

כלומר "היעדר שליט"

הסבר מפורט**

במובן הרחב של המילה, היא מצב בו חברה אנושית מתקיימת ללא ממשלה או שלטון ריכוזי.

לאנרכיה, ישנם כמה פירושים; ניתן להשתמש במילה על מנת לתאר מצב בו מתקיים אי-סדר באזור מסוים ו"איש הישר בעיניו יעשה".

אנרכיה נגרמת לעיתים קרובות בשל מלחמה (לרוב מלחמת אזרחים) או אסון טבע, הגוררים את היחלשותו או נפילתו של השלטון המרכזי או המקומי. מטרתה הבסיסית של המדינה היא למעשה להימנע ממצב זה. במקרים אחרים מצב שכזה נובע מריחוק רב ממוקדי השלטון במדינה, דבר המקשה על השלטון להשליט את מרותו באזור.

יש לציין שבנוסף, המילה "אנרכיה" משמשת לתיאור חיובי של המצב אליו שואפים להגיע תומכי התאוריה הפוליטית "אנרכיזם", המכונים לרוב "אנרכיסטים". האנרכיסטים שואפים להגיע למצב בו אין שימוש בכפייה, אלימות, כוח וסמכות, ועדיין לתמוך בחברה פורה.

* בקרוב, ניק חדש. 😏

**לקוח מויקיפדיה. תורגם לשפת העם .

אם לא תדבר בכנות,

לא אוכל להקשיב למילותיך.

אם לא תקשיב למילותיי,

לא תראה את נפשי.

אם לא תראה אותי עירומה מולך,

לעולם לא אוכל להתמסר לך.

מיכאל היה בחור חכם, משקיען ומצחיק בטירוף.
הוא לא היה הכי יפה, או הכי מקובל. היה יחסית נמוך, רזה ועם משקפיים. תמיד אמרנו בחבר'ה שהשנינות שלו מצילה אותו מתואר "החנון" של השכבה.
כל פעם שנכנסתי לכיתה שלו, יכולתי לשמוע את ליבו הולם מהתרגשות.
באחת המסיבות מיכאל הזמין אותי ל"סלואו" ומיד נענתי בחיוב. לא כי רציתי אותו, אלא כי הוא רצה אותי. וזאת, ידעתי.
אחרי השיחרור מהבית ספר הוא נשאר בקשר חברי עם חברתי הטובה סיון, וכך מידי פעם יצא לנו להיפגש. עדיין עיניו נצצו כשנכנסתי לחדר.

מיכאל נהיה קצין והיה כותב לי הודעות מידי פעם מהצבא בין מבצע למבצע. הינו אז בני 21 כשהוא החליט שהוא הולך על כל הקופה.
קבלתי ממנו את ההודעה "מת לרדת לך". השבתי לו "טוב".

וכך, כשחזר בשבת הוא אסף אותי לדירה בבניה של אחותו. הכל היה חשוך, מלא אבק והמון חומרי בניה פזורים. יצאנו למרפסת והבטתי על הים, הייתי לחוצה. הוא ליטף וחיבק, נישק בצאוור ואמר שאם לא ארצה שזה בסדר.
התנשקנו ארוכות, הוא היה נשקן מצוין.
מיכאל לקח אותי יד ביד לאחד החדרים ובו נרות, מזרן עם סדין לבן ועליו פרח שהוכנו מבעוד מועד.
שם חוויתי את הפעם הראשונה שלי, איתו.
לאחר מכן, התקיימו עוד מפגשים כשחזר הביתה שרק הלכו והשתפרו.
הסכמנו להישאר "חברים" טובים.
אבל אני התאהבתי במיכאל, ורציתי יותר. והוא סירב.
לאחר שבוע טסתי לחודשיים.
התקשורת בזמנו הייתה בעייתית והתכתבנו רק במיילים, הוא מצידו כתב לי כל שבוע, ואני מצידי עניתי רק פעמיים כמה שורות בסך הכל. 
כשחזרתי ארצה, אילץ אותי להיפגש איתו באותו ערב.
מיכאל הביא לי שרשרת מתנה ואמר שרוצה לנסות.
אבל הנפש נקמנית שלי כבר התפתחה והתגברה על הפגיעה.
הוא התעקש תקופה ארוכה, ואני גרמתי לו סבל.
ומה מיכאל רצה בסך הכל...
להרגיש איך זה מרגיש.
איך זה מרגיש שנלחמים עליו, איך זה מרגיש לדחות.
כי מיכאל לא היה הכי יפה או הכי מקובל.
ואני לא ראיתי, אני השלמתי וברחתי.

אחרי המון זמן של ניסיונות, סיפר לי שהכיר מישהי בלימודים, כאילו צריך אישור. איחלתי לו בהצלחה ועם חלוף השנים הם התחתנו.

את מיכאל פגשתי במקרה לפני מספר חודשים. כפי ששמעתי את ליבו בבית ספר, יכולתי הפעם להרגיש את כעסו.
הוא התעלם ממני לחלוטין.

מיכאל שמע על סער.

הסיפור של סער

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=750402&blog_id=105423

למרות העייפות הכרונית של החופש הגדול, ולפני שאני נכנסת למיטה ומתפרקת עד מחר עשיתי משהו שעושה לי טוב..
זו מבחינתי תרפיה לכל דבר. התעסקות בצמחים שלי, לבחוש באדמה, הריחות..

לפני כמה שבועות אחד הצמחים האהובים עליי החליט שהוא רוצה למות. כלום לא עזר.

החלפתי אותו מקום (טעות) וזה "העציב" אותו. אם לא ידעתם אז תדעו, הצמחים גם חשים. 

כשהבחנתי שהוא החל לנבול החזרתי אותו למקום, השקתי, ניקיתי באהבה ובתקווה עלי-עלי, גזרתי מה שכבר היה יבש. אבל הוא..הוא בשלו. נבל ומת.
כמובן שפה פקפקתי ביכולות האגרונומיות שלי...אבל הטעות היתה שלי. פעם אחת הצלחתי להחזיר אותו מהמתים, צמח ופרח. פעם שניה הוא לא סלח לי. מת לו..בכיף שלו. 

אז היום כבר הבנתי שלא ייצא ממנו כלום למרוץ ההעקשנות שלי. ניקיתי את האדמה מהשורשים, עקרתי מה שנותר, ערבבתי את האדמה עם הידיים, הוספתי אדמה חדשה.
אם יש משהו שאני משתכרת ממנו זה ריח של אדמה, הוא עושה לי פשוט טוב, השקט והקרירות של הלילה, אני לבד (במרפסת) עם ידיים בתוך האדמה הלחה. מעיף אותי למקומות שהייתי רוצה להיות בהם, חופש...מרחבים, נופים.

לאדמה יש המון כח, לגדל בתוכו, לתת חיים. לכמה דקות הייתי מנותקת, רק אני וריחות הטבע.
בסוף, זרעתי משהו אחר.

כי זה כוחו של הטבע, לתת חיים חדשים איפה שהם נגמרו..עם קצת עזרה וסבלנות הם מתחדשים.  

החיים חזקים יותר.

אמא אדמה.

מבטינו היו נפגשים במקרה במקום הומה אדם,
הית מזהה אותי, הייתי מזהה אותך...
הינו מחייכים ספק שלום, ספק אנחנו זוכרים.
היית מתקרב, מחייך לצד מגבוה, הייתי מחזירה מבט תוהה מלמטה.
היה ממש לא צפוי אילו הית מושך לי את היד ומבריח אותי מהחברות, מכניס אותי לפרוזדור צדדי, מרים לי את השימלה הקייצית ומפליק לי עד שאני מתחננת שתפסיק, חצי צוחקת, חצי כאובה...לא סגורה באמת מה אני רוצה יותר.
היה נפלא אילו הית מרים אותי עליך בפיסוק ומזיין אותי חזק על הקיר, כשיד אחת מחזיקה לי את התחת ויד שניה את הצאוור.
היה לי כיף לחזור לחברות סמוקה ונוזלת ממך, מתרצת איזה מבצע בחנות ליד...

היה מדהים, היה לא צפוי.

❤

בתחילת דרכי בעולם הזה האמנתי שהאחריות לא עליי. שכשהנכון יגיע, הוא ידאג להוביל אותי במסע "גילוי עצמי". שהאחריות מוטלת רק עליו.
עם הזמן והתעמקות, הבנתי שאני היחידה שיכולה להסתכל פנימה ולהפוך אבנים.
היו (ויש) דברים שלא הבנתי אותם עד הסוף לכן העשרתי את עצמי בקריאה, התבוננות, היכרות ושיחות עם אנשים שהיו נכונים לי ובעיקר הרבה שתיקה והתנסות על עצמי.

להביע רגש ואימון שריר הלב זה אחד הדברים שאותם אני לומדת.

להביע רגש "טוב" כמו אהבה, אהדה, מילה טובה, פירגון וכדומה האמנתי שצריך לשמור לעצמך, כי חששתי להיראות רכה, רגשנית ו"חלשה".
עם הזמן התברר לי כחוזקה.

ואילו רגש "רע" כמו טינה, כעס וכדומה ידעתי תמיד להוציא בלי בעיה.
עם הזמן למדתי שזו החולשה האמיתית ומסיכה מצוינת להסית את התשומת לב שלי מכאב שאני חשה כלפי נושא ו/או אדם מסוים.

אני לא בורחת יותר מהרגשות שלי, יפים יותר ויפים פחות.

עכשיו, אני מתחילה להבין איך להרגיש את הרגשות שלי, לנתב אותם, לתת להם שם, להגות אותם,  והכי חשוב - איך אני רוצה שיתקבלו.

מחליטה להוציא אותם החוצה לאויר העולם שינשמו ופשוט יהיו...כדי שלא יישארו בפנים וירסקו אותי כבעבר. 

פה התחיל המסע שלי. 

נמאס.
נמאס להעלות פוסטים ולהיות מוצפת באדומות אובססיביות חסרות טעם, גם שמבקשים לא לפנות, לא קוראים פרופיל ומרשים לעצמם לפנות עם פרופיל ריק, כותרות אנמיות, תוכן מפוקפק.
הבלוג שלי, מסמל עבורי דרך שאני עוברת, פורקת פה מחשבות ורגשות שעל ליבי כמו עוד רבים ואיכותיים פה.
מצער לראות פרופילים מציפים את העמוד בלי טעם וריח, מקיאים ומחרבנים על אלו שחשוב להם לתעד בבלוג את חייהם ואת הבדסמ שלהם בתגובות פוגעניות, שיפוטיות וחסרות הבנה בסיסית על שנכתב.

אני לא נוהגת למחוק תגובות בבלוג שלי, אבל זה נגמר.
תגובה (או אדומה) לא הולמת ותת רמה תימחק, יחד עם חסימה ודיווח על הפרופיל.

אפס סבלנות לאפסים.

אני אוהבת כשאתה מחזר, גם כשברור לך שזה חסר תועלת. 
אוהבת שאתה קלמזי, ושנינו צוחקים על זה,
שיכולתי לשלוט עליך מלמטה רק כי אהבת אותי,
שאתה חזק נפשית, אך חלש מול המרדנות שלי.

אני אוהבת שאתה קורא לי מלאך,
להתבונן בך מחייך ורוקד מולי,
אוהבת שאתה שולט דינוזאור מהדור הישן, ואתה אחד הג'נטלמנים שפגשתי.

אני אוהבת שאתה קורא שקט,
שלימדת אותי מה אני צריכה,
שאתה שנון ובעל הומור ייחודי,
ששמרת על קור רוח מולי.

אני אוהבת שלימדת אותי לקבל סטירה ולא להרגיש מושפלת,
שאתה חושב עליי ומעלה אותי על הכתב,
שאתה מנסה להפרות בערך כמוני,
לדעת שאתה מתגעגע ועדיין מתעלם,
שלמרות המשפט הקשה שאמרת, עדיין נשארת בי.

אני אוהבת לראות אותך מתפתל,
לדעת שאני חכמה ממך,
שמעמידים אותך על טעויותיך ובלב לומר - אמרתי לך.
שלמרות הכל, לא שברת לי את העמוד שדרה.

אני שונאת להיות צודקת.

*מוקדש