לומדת את עצמי לדעת.

ואולי מתחילה להרגיש שונה.
שונה ממה שהרגשתי בשבועות האחרונים.
ואולי, מתחילה להבין.
להבין את מי אני צריכה מולי ומה היא הזהות שלי מולו.
ואולי הפעם, אהיה מדויקת יותר,
הרצון להיות של מישהו ולעשות מה שנראה בלתי אפשרי בעבר, מתחיל לתפוס אצלי מקום מהותי.
ואולי, מרגישה שצריכה ללמוד להתמסר ולנוח, שיכאיב בגוף וילטף את ליבי.
ואולי, אז יהיה לי שקט פנימי, מקום לברוח אליו ולצאת ממנו מחוזקת, מקום לשאוב ממנו כוחות ולשחרר את השליטה ממני.
ואולי מילים כמו כלבה או זונה לא כזה צורמים לי, ואני צריכה להבין מי אני באמת. אולי כזו, אולי אחרת.

ואולי אענה לאתגר,
רק אולי.

עירעורי לילה.

לכולנו יש גבולות בחיי היומיום שלא מוכנים לעבור עליהם. 

בטח כשמדובר בבדסמ, שההיכרות, האמון, האינטרקציות ובשלב מתקדם יותר - המערכות יחסים הן כל כך עדינות ושבריריות. 

לכולנו גבולות. חלקם גמישים, חלקם קשיחים. 

גבולות שאנחנו באים איתם למערכת יחסים, לעיתים ביחד נקבעים גבולות חדשים, או מותחים את הקיימים עד כדי העלמתם. 

מבחינתי, ישנם גבולות שאני מביאה איתי, גבולות הרבה יותר עמוקים ממה שצוינו בכרטיס שלי...מניסיוני חלק של גבולות אלו הם גמישים, עם המתאים והראוי. 

אבל ישנו גבול אחד, שהוא הקשיח ביותר. אף אחד לא יצליח לשבור אותו. לאחר שהוא נפרץ, פה אפרוש. 

סופית. ללא עוררין. ללא סיכוי שאסלח. ללא סיכוי שאשמע סיבות (או תירוצים...).

והוא שקר. 

פה, איבדת אותי. 

פה, יצאת מהמשחק. 

אין סיכוי לבנות משהו טוב כשכבר שקרת פעם אחת, לא אצליח להאמין בך גם אם ממש ממש אשתדל. 

השקר התגלה והוא כאב לייק המאדר פאקר. 

בעטת בדלי. 

Game over

הרגע שאת מבינה
שאת לא יכולה לחזור אחורה
כי את לא רוצה להיות באותו מקום שוב
ואת לא יכולה להתקדם את הצעד הראשון הזה
שיביא עוד ועוד צעדים
ותחזרי לרוץ
ולנשום
ולהרגיש רוח על הפנים

כי את עומדת מול תהום
ואת פוחדת להישאר במקום
או להסתובב ולחזור על עקבותייך
ואז את מתחילה לחשוב
שגם אם תצנחי למותך
עדיין תרגישי מעט רוח בפנים

ויכנס קצת אויר לריאות
גם לזמן קצר
לרגע
ההתרסקות תכאב לרגע
עד שתצאי מגופך ברגע
ואז תראי את עצמך מבחוץ...
מרוסקת
מדממת
מתה
לא מרגישה יותר

תהיי מזועזעת ותביני,

זה יכה בך,

שזמנך טרם הגיע
תשבי על שפת התהום,
תחבקי את רגלייך
תרגישי לפתע רוח בפנים, גם בלי שקפצת, גם בלי שרצת
תסובבי את הראש אחורה
תראי ידיים מושטות
ממתינות שתקחי אחת מהן,
תראי אותו גם, יושב בצד
מתבונן בך וממתין שתעשי מעשה
ואת...תחזרי לנוף העוצר נשימה
לרוח בפנייך, תנשמי עמוק ותמתיני...
פשוט תמתיני.

לקום ולהתחיל לבנות גשר במו ידייך, 
כך או כך, לא חוזרים אחורה.

וגם האולי הזה, זה לא...
גם כשכתוב בפרופיל שלי "לא לפנות" עדיין פונים.
כן, המצב קשה בכלוב.
נדיר יהיה שאענה, אבל המילה נדיר זה לא "לא" גורף.
מידי פעם מוצאת את עצמי מקלידה תשובה...

לא תמיד זה היה כך, בטח לא אדבר על ה-24 שעות הראשונות שלי בכלוב, לפני מספר חודשים.. זה היה ממש מתקפת זומבים.
מזל שיש פה גיקית שלמדה את הנושא...נושא הזומבים הכוונה.

לא תמיד הבקשה הזו היתה קיימת. ואכן הכרתי פה אנשים מופלאים. 
אפשר לספור על יד אחת אלו שיודעים שאכפת לי מהם ואני אכן דואגת להם, 2 לפחות מחייכים עכשיו לעצמם..
היה את ההוא שהשתדל. כנראה לא השתדל מספיק.
היה גם את ההוא, שהסתבך עם עצמו.
ההוא שנזכר שלא יכול.
ובשלב הזה כבר התחלתי לשקול את צעדיי.
לקח זמן עד שעשיתי "חשבי מסלול מחדש".
אפשר להבין מדבריי שאני הדפוקה, אבל לא. זה לא אני, זה הם. לגמרי הם. 

אני בררנית מאוד, ולא קל ליצור התעניינות מצידי. מתנצלת, זו אני. לגמרי אני. 

היתה פעם אחת שפניתי למישהו. צעד אמיץ מצידי. 
ועוד פעם אחת, שמישהו הגיע אליי "בטעות".. (טעויות יש בביטוח לאומי, וגם פה...אני שילמתי).
אז חלאס, בייביש לא קיימת עבור אף אחד. לא נגישה, לא פה, יצאתי להפסקת פסרומות בתוכנית עם רייטינג גבוה, לא אחזור בקרוב לזירה. 

לכל מי שפונה, לא אתנצל - כתוב לבן על גבי שחור. הבחירה היתה בידכם.

אז מה אתם נעלבים?? 

*הבהרה - הבלוג קיים. 

יושבת לי 24 שעות אחרי שנחתתי בארץ, ועדיין הפוכה לגמרי.
צילצולים באוזניים, השעות הפוכות..והחום, אוי החום הזה...
מינוס 5 מעלות, ככה התנהלתי שם.
האצבעות קופאות תוך כדי הקלדה, אבל זו לא הסיבה שלא כתבתי..וגם לא החשש שיחטפו לי את הטלפון, הגנבים שם בהיכון להיסח דעת של רגע...
בחרתי להתנתק כמעט לגמרי, בקושי הסתכלתי על הטלפון.

האוירה שם משנה אותך, מכניסה אותך למוד של חופשה, של רוגע...
הרגליים כואבות מההליכה אבל ממשיכים, לא רוצים לפספס...
הלכתי כמעט 30 ק"מ ביום, ממש הצלה לאור ה-10 אלף קלוריות שדחפתי ביום... 👇

המסעדות והברים...שתיתי בירות איכותיות (שונאת בירה!), הן היו כל כך טעימות!

האוכל, וואו...מטורף. הבשר, החלב, המתוקים, הדולסה דה לצ'ה שדוחפים לכל דבר...
ראיתי אנשים שלא זכרתי שקיימים כמעט 20 שנה, והם זכרו אותי! עצרו אותי ברחוב והציגו את עצמם "זוכרת אותי?", מחלק התלהבתי, מהחלק השני לא ממש..מעדיפה לשכוח לעוד 20 שנה. 
וג'וני, אוי ג'וני...לא יודעת מה היה לו קשה יותר, שטעם ונגמר או הידיעה שיעברו עוד כמה שנים טובות...

כל כך הרבה משפחה, חוויות, צחוקים...קשה להכיל אותם אחרי שאתה חי רק עם משפחה מצומצמת בארץ.
החברות מהילדות, נהיו כל כך רכלניות. ממש פולניות...הן באמת פולניות אגב.
העוני, קשה לדמיין את זה כשמספרים לך, אבל הם באמת עניים...ארוחה אחת ביום בקושי. אמהות בסופרים מתחננות שלא יקראו למשטרה כי גנבו...
נתנו אוכל להומלס, הוא היה בהלם. הינהן עם הראש כסימן תודה, או שהיה שיכור מידי...מי יודע. לאלכוהול תמיד יש. 
הנימוס, למרות הכל...הם מנומסים! (קראו לי גברת...ממש חוצפה...)
השופינג...כזה זול שם שלא נעים לך. אתה מרגיש שאתה גונב מהם.
הטיסה חזרה...3 מטוסים, 4 שדות תעופה, 30 שעות. 
השדה תעופה בפרנקפורט הכי הזוי...לא ראיתי שדה תעופה כזה ריק מימיי. ועוד זורקים אותך לצד השני של המקום, הכי נידח כי אתה ישראלי.

ערבים בודקים אותי, אבסורד. 
מי יעשה להם פיגוע? אין שם אף אחד...
נאצים, תמותו.
נחתתי בישראל, ירדתי מהמטוס ונחנקתי מהחום..
לבשתי שכבות, חשבתי לא יהיה נורא. טעות. ממינוס 5 ל-35 או יותר. אני כבר מרגישה חולה...

21 יום אינטנסיביים ביותר, שבהם חוויתי המון...יש דברים שאאמץ אותם אליי, כמו הניתוק מכמה אנשים בארץ, הפחתה בכמות הסיגריות, הרוגע הפנימי ועוד...

ארגנטינה היתה טובה אליי, אבל אין כמו ארץ ישראל. וכמה מפתיע, גם הם יודעים את זה...היהודים שם. הם יודעים שאין לנו ארץ אחרת.

לפעמים אני מתבלבלת
לפעמים אני לא מבחינה
ולא רואה ברור
לפעמים אני לא שמה לב
למרות האזהרות,
ולמרות החברות שהן כמו אחיות
שרואות הכל מבחוץ,
והן שותפות למסע.
לפעמים, אני מאבדת את הדרך
את העקרונות שאני שומרת יותר מכל.
שוקלת לעשות דברים שבחיים
לא הייתי עושה
ולא משנה מול מי אני
לא מתקפלת
לא נכנעת
רק אני לי.
לפעמים נדמה שמצטערת
מתאבלת
עצובה
מרגישה שאולי
עשיתי טעות.

ואז קורה, שאני חוזרת אחורה
נזכרת בדברים שכולם שכחו,
גם הוא, גם הן
בוחנת התנהגויות
רואה מעבר לאדם,
נוברת בתוך החרא ללא כפפות
רואה
שהייתי חלשה,
מרגישה את העוצמות של כל חוויה, כל רגש...

הולכת לישון רגועה, עם הראש נקי.
הלב טהור,
כי עשיתי מה שאני מאמינה בו,
והלכתי בדרכי שלי עד הסוף.
ישנה שינה רגועה ומתוקה.

קמה בבוקר כשטוב לי,
מקבלת מסר מאדם מאוים וחלש, 
ולא נותר לי אלא, לחייך.
ולהבין,
שעשיתי הכל נכון
כי הייתי נאמנה למסע

ומפוקסת בדרך
והשארתי את החותם בדיוק במקום הנכון,
והמשכתי כשאני לא מביטה לאחור
כי יש דברים
שלא עושים.
ואחד מהם, הוא לבקש לוותר על עקרונות וגבולות

לראות את עצמך, לפני אחר.

תזכרי תמיד מי את, ולמה את כאן.

עוד שבוע בדיוק אני מתחילה את ה"מסע" חזרה הביתה.
21 יום של חוויות, טעמים, משפחה, אנשים...יבואו לסיומם. 
אחד הימים האינטנסיביים היה היום.
ג'וני אהבת הילדות שלי, הגיע להגיד לי שלום...עמד בהבטחה, הכיר לי את העיר כפי שלא תיארתי לעצמי, ואת עצמו...אולי נתראה בעוד 20 שנה...ספק.

המפגש הספונטיני עם חברות ילדות שהפך למטען נפשי כבד אחרי ששמות מסוימים עלו, ואני הסתומה היחידה בשולחן שלא ידעה שהאנשים האלה לא קיימים יותר..חבר ילדות נהרג בטיול, עוד אחד נלחם בסרטן ונפטר, אחת חיכתה שנים לכליה עד שנכנעה.
כל אלו, היו חלק מחיי...
הסתכלתי על חברה שלי שבקשר איתי, בעיניים מאשימות.
לא הבנתי איך לא אמרה לי...או שאני מנותקת מהמציאות או פשוט רחוקה מידי?
ואני בעצם חשבתי, מה עוד אני לא יודעת? מה עוד פספסתי?
לא ידעתי מה לשאול קודם, אז פשוט לא שאלתי. אולי עדיף לא לדעת? בכל זאת עברו 23 שנה...

הבן שלי שנעלם מהמיטה, חיפשנו אותו כמה דקות בבית...אני בוכה וצועקת את שמו...והוא, ישן לו מתחת למיטה אחרי שנפל ולא התעורר אפילו.

אבדתי כמה שנים מהחיים היום.
הטיול הגדול שלך אמרו לי...תהני...

כשאת נותנת לי את הצ'אט שלך תהיי:

מתמסרת
מזדיינת
זונה
כלבה
זמינה

קשובה
מתעניינת
מעניינת
כנועה

פתוחה

שלי (כמה שיותר מהר...)

דברי איתי מהר ככל האפשר על הסטיות שלך, על כמה את זונה במיטה, עד כמה עמוק הגרון שלך, על הקשרים... בקיצור תסכמי את חייך בכמה הודעות. שאדע בערך אם שווה לי. 

תקראי לעצמך אחרי 24 שעות שאת איתי מתכתבת:

אנאלית

כלבה

זונה

מיוחמת

תשלימי את המשפט עם "שלי"

תעשי תמיד מה שאגיד עוד בטרם נפגשנו כמו:

למחוק פרופיל/
לשנות פרופיל לפי מה שאומר/
תהיי משויכת/
הכי טוב - שתהיי מקולרת, וזהו. 

כי אני קנאי את יודעת...ולא מוכן שיפנו אליך

בסיסי סה"כ. 

ואל תשכחי כמובן...
שיהיה לך עמוד שידרה, אבל אל תגזימי.
להיות זונה, אבל אל תגזימי.
אוהב "נשים חזקות", אבל אל תגזימי.

(הגדרה שלו להגזמה - הוא מחליט עד איפה ומתי)

ובסוף- 

שלא יהיו לך גבולות...
אני קובע את הגבולות שלך, ברור?
את חפץ
את חור
את כלום
את שום דבר
את אהובתי
את הכל
את הכי משמעותית
את מושלמת

את מה שאגיד שאת. 

אני אזיין במוח בנתיים בבלוג, ארשום כמה אני מושלם. אולי תזהי, אולי לא. אולי תפגעי, אולי תהיי כלבה קרה ששום דבר לא חודר את הקליפה.

שולטים.
בכאילו.