לומדת את עצמי לדעת.

אתה נמצא שם, כל הזמן.
גם שהיתרת לי חופש.
גם שהותרת אותי לבד.
אני לא יודעת מי מדבר עכשיו,
אני או האלכוהול...
אולי הקצב המטורף שרקדתי הערב, או הכאב שהייתי רוצה להרגיש.
אני מתגעגעת, מאוד.

רחוקה ממך, הרגשתי ידיים זרות עליי. עצמתי עיניי ופינטזתי שזה אתה..
בסוף ראיתי אותך מולי, דמות מטושטשת אבל העוצמות בפנים ידעו שזה אתה. רק אתה.

תמיד אתה.

הינו ביחד מאז הגן, ילד חמוד בלונדיני עיניים כחולות, חיוך רחב.
המשכנו יחד ליסודי.

ככה זה בקהילת יהודים לא גדולה. כולם מכירים את כולם.
תמיד היתה חברות טובה, ילד ביישן כזה, טוב לב.
לפעמים הייתי תופסת אותו מביט בי בכיתה. הוא תמיד הכחיש. 
בגיל 14, ולפני שעזבתי לישראל נתארגנו לעשות לי פרידה כל החברים מהבית ספר. 
קבלתי המון מתנות, וממתקים שלא אשכח את הטעם של הילדות. והוא פשוט ניגש, והביא לי פרח. המליץ לי לייבש אותו בתוך ספר.
השנים חלפו, התבגרנו. לא מזמן נפתחה קבוצת וואצאפ ענקית של השכבה. הוא היה שם, בין כל ההודעות הרצות הוא תמיד בלט לי לעין. שמרתי את המספר שלו.
(לא יודעת למה, הרי לא התכוונתי לפנות אליו בפרטי.)
הקבוצה נעשתה גדולה מידי, 700 הודעות או יותר כל בוקר. השתקתי, אבל מעיק לראות מספר כזה על המסך. יצאתי מהקבוצה.
אחרי כמה שעות, הוא פנה אליי בפרטי, שאל מדוע עזבתי.
לא אשקר, ליבי החסיר פעימה.
שוחחנו מעט בווצאפ, ובזה זה נגמר.
היום, כשאני בביקור מולדת, הגעתי למפגש גדול ב"שיל".
שוחחתי עם אנשים שזיהו אותי אבל לא אני אותם, בכל זאת עברו כמה שנים...אני אחת, והם עשרות. 
ואז, בחור בלונדיני, עיניים כחולות ניגש. חיוך רחב נישק וחיבק.
הייתי קצת מבולבלת, לא אשקר.
הסתכלתי עליו והתנצלתי, שאלתי אותו לשמו.
הוא אמר לי חצי נעלב חצי משועשע "ג'וני"...
מקווה שלא ראה שנחנקתי.
כתגובה טבעית חיבקתי אותו שוב. הוא החזיר לי.
ישבנו בצד, שוחחנו...
נקבעה פגישת המשך, אמר שיכיר לי את העיר מחדש.

(מעניין חשבתי לעצמי...מחדש?)

לפני שעזבתי הוא הציע ללוות אותי מעט, כמובן שהסכמתי.
אחרי כמה דקות הליכה, זה בא.
עצרנו בפינה, הוא דיבר בטון תקיף וחד.
קבע שמחר בערב אנחנו יחד, שאמתין להודעה ממנו עם הוראות. (הוראות???)

יש מצב שראה את החיוך שנמרח על פניי.
הוא גם חייך, נישק בלחי וכל אחד הלך לדרכו.

המשך יבוא...כנראה.

רציתי לחזור להיות לבנה,

אמשיך להיות צהובה...

תודה. 

היא גדלה להיות מי שהיא תחילה דרך החינוך שקיבלה מהוריה.
דרך החוויות שחוותה לאחר שהתחילה להתבגר, האנשים שהכירה בדרך, אלו שנשארו וחיזקו ואלו שאיכזבו וננטשו.
תמיד ידעה לקרא בין השורות ולראות מעבר אצל כל אחד - מה מסתתר בליבם של האנשים.

הוא הגיע לחייה במקרה, בטעות.
אין מקריות בחיים, הכל מתוכנן מראש.

היא חרגה מדרכה ונתנה לו לגעת. הכחישה את אשר הרגישה, ונטשה אותו פעם אחר פעם...הוא ידע איפה לחתוך, איפה הכי כואב ולתת לה להתבוסס בדמה ושם ללקק את הפצעים ולרפא.
הוא יודע מה הוא צריך, והוא זקוק רק לה. שהיא תיתן את כל כולה למרות הפחד.
הוא סוטר ומלטף.
הוא רגיש ומרגיש, אך לא נכנע לרגש.
הוא שלה ובשבילה, אבל לא מתבלבל. לא נופל לקסמיה.
היא מונעת מרגש, הוא מונע מהראש.
הם יודעים לעוף יחד, ורק הוא יודע להנחית את שניהם בבטחה.
היא הרכוש שלו, וכך היא רוצה להרגיש..היא נרטבת מהמחשבה.
הוא נעמד דום כשהיא חומר ביד היוצר ומתמסרת לו לחלוטין.
הוא יודע שיש לו אחריות עצומה כלפי גופה וליבה, והוא לקח את התפקיד בשמחה.

הוא.
הוא השולט שלה.

לצורך עליה.

כך אני אוהבת.

אותך. 

מחנך. 

האנשים.
הרוגע.
החינוך!
תודה..
סליחה..
בבקשה..
הסיאסטה.
המתוקים.
המלוחים..
מאמצים לאכול כשר, לא הולך...
הפיתוי גדול מידי...
בשר.

ההבדלי שעות שמחסל אותי.

האינרציה חזקה יותר...

צעקות האושר בכל בית שאורוגוואי עפה מהמונדיאל.

החגיגות ברחוב שברזיל הושפלה. 

לא משנה שהגביע כבר לא תהיה בדרום אמריקה, העיקר שכולם חזרו הביתה. 

קצב החיים האחר.
0 מעלות קור!
התנועה.
המועדונים.
היהודות הפשוטה..
למה את שזופה לעזאזל?!
הניסיון להבין שאתה מגיע מעיר עם חוף.
מבטי קינאה :)
את עשירה כאן בכסף.
הם עניים..
ועשירים בנפש.
מתכוננים ליום ראשון - שבתון!

אני עטופה בחלום..
יושבת מול הדוד שהוא גאוצ'ו אמיתי, כותבת שורות אלו והוא מנגן בגיטרה..מנגינה רגועה, עצובה.

והוא, המדהים הזה שמלווה אותי כל הטיול..

מרחפת ולוקחת אותו איתי יד ביד.

בואנוס איירס, היית טובה אליי.
מתקדמים לקורדובה בעוד יומיים.

מצפים לי חברים שלא ראיתי שנים ועכשיו הם עם ילדים, עוד משפחה, הרבה אסאדו, קניות, ילד בן 4 שלא מבין על מה המהומה...

בהיותי עם רגל אחת על המטוס, חושבת על הדרך הארוכה שמצפה לי עד ליעד.
מזל שאני יודעת שלא ישעמם לי, ושהבן שלי בן 4 "ינעים" לי את הזמן בדיוק כפי שהוא יודע...
נושמת עמוק, סה"כ 23 שעות טיסה עם עצירה בודדת..בקטנה.

יש דרכים ששווה לעבור אותם בשביל להגיע ליעד הסופי. יש דרך לכל דבר, יש סדר לעולם.
כל אחד מוצא את דרכו בסוף, אני מצאתי את שלי למרות כל הפעמים שאבדתי תקווה ונפלתי.

עומדת לטוס, אבל נשארת עם רגליים על הקרקע הבטוחה. 

אתה הקרקע, אתה העוגן. 

פעם, בתחילת דרכי. בעולם הזה התחלתי ללמוד מה זו התמסרות.

מה הפירוש בעולם הונילי, ומה בעולם הבדסמי.
פעם, כשהייתי שולטת ראיתי את הנשלטים מתמסרים ללא הרבה היסוס, מפקידים את נפשם וגופם. תהיתי איך זה מרגיש? תהיתי איך אפשר לתת את עצמך למישהו מעומק ליבך, ולסמוך עליו? (איך יכולתי לחשוב על לאבד את עצמי אצל מישהו...)
פעם, כשעברתי צד...עדיין לא התמסרתי. שלטתי מלמטה, הכל התנהל בדיוק כפי שאני רציתי...הוא לא ידע, הוא חשב  שהוציא ממני את השולטת. (בדיחה טובה...)
פעם, חשבתי שאני נשלטת, כשבפועל לעולם לא הייתי. כי לא מעטים אלו שכופפתי, ערערתי וביטלתי - נהנתי מזה מאוד. זה הפך לאתגר אישי.
פעם, אבדתי את הטעם בבדסמ. התעייפתי, מאסתי, נהפך לריק מתוכן...גם שהכרתי מישהו מעניין, דאגתי שלא יהיה. כי זה דרש ממני יותר מידי.

היום אני אבודה, אצלו ובתוכו. 
היום, הוא בתוכי ובחיי. שוב.

ואני מוצאת ברצון להתמסרות אליו משהו טבעי.
הוא מעניק לי את הרוגע שהייתי זקוקה לו.
מראה לי בדרכו את הדרך שנכונה לי.

לפעמים....רק לפעמים.
טוב להפר הבטחות שעשינו לעצמנו.
טוב לתת למישהו אחר את עצמך ולא רק בגוף, כשאתה סומך שישמור על האוצר אפילו טוב ממך ויידע להוביל לחוף מבטחים. 

תודה אדוני ❤

שאת מבינה שאת שלו. 

מסתכלת על תמונתך,
ורואה את עינייך,
כמה אתה יפה,
נזכרת כמה (כמעט) אהבת אותי,
כמה סרבת להרגיש,
כל הפעמים שאמרת שאני מושלמת,
כמה רציתי להתמסר לך...

ואז, מהר אני מתיישרת..

ההתעקשות להרוס בגלל הפחד,
כמה פגעת במילותיך כדי שאברח מרצוני,
לא הית מספיק אמיץ לשחרר,
הרצון להצטייר בעיניי כקר ומנותק.
רצית להוביל אותי אליך,
ולא ידעת איך.

הבטחתי לעצמי שאליך לא אחזור, אבל לא שאשכח ואבכה עלינו.
מקווה שתמצא את דרכך, שתדע לאהוב, בעיקר את עצמך כדי לגדל כנפיים ולעוף אל מה שיעניק לך אושר ושיחרור בחייך.

מלקקת את הפצעים שהשארת בי ומתגעגעת כמעט, מעט, בכלל לא.

מבטיחה שלא ארשום עוד בשבילך.