לומדת את עצמי לדעת.

"תאלף כלבה,

כי טיגריסית גדולה עליך.."

יש אנשים שלא לומדים.
לא משנה כמה תשים שלטים זוהרים בדרך, תדבר איתם, תזהיר אותם ואפילו שעברת את אותה דרך והתרסקת ואתה מנסה למנוע מהם את הכאב מהניסיון שלך, הם לא יקשיבו.

זה כמו לתת לעצמך עם פטיש 5 קילו על האצבע. האצבע תישבר, תדמם, אתה תמות מכאב.
אחרי תקופה ארוכה של התאוששות שוב תעשה את זה ותצפה לתוצאה שונה.
לא יקרה.

אותו הדבר לגבי שליטה, רצת בעמוק לקראת מטרה והתנגשת בקיר. כי מיהרת, כי לא ראית, כי לא ידעת להקשיב או וואטאבר.
תעשה שוב את אותה טעות? לא.
תעצור, תקשיב, תבחון, תתקדם לאט אבל בטוח לקראת המטרה, תשנה את הדרך, את הגישה.

בסוף, אחרי שתראה בומבה במצח כי התנגשת כמה פעמים באותו קיר, תשאל את עצמך מה אני עושה לא נכון? תסיק מסקנות ותעקוף את הקיר ולא תנסה לעבור דרכה.

מנסה להבין את הטבע של הא.נשים, שדוהרים עיוורים כי העיקר זה להיות בתנועה. 

לאבד את הראש זה כיף, זה משחרר. אבל לזרוק את עצמך מצוק בחוסר אחריות על הגוף שלך, הנפש ובעיקר הלב - זו כבר התאבדות.

אנחנו נתגבר, נמשיך הלאה.
אני אעלם לכמה שבועות בארץ רחוקה בעוד מספר ימים..

אתה תמשיך להתגעגע קצת, ולאהוב כמעט.

אחשוב עליך קצת, מידי פעם יצבוט לי כמעט. 
צביטה של מה היה קורה אילו...
אתגבר על המחשבות כי זה דרכו של העולם, זה כואב מידי בלב.

אחזור טעונה באנרגיות חדשות.

וכפי שכבר אמרת לי פעם, יגיע גם החופש הגדול.
המפלצות הקטנות יעסיקו אותנו, ושוב נשקע בשיגרה העמוסה.

ניזכר שהיה משהו יפה אי שם רחוק, נשכח את הפרקים המכוערים יותר, כי זה דיפולט של המוח.

אתה תצטער על כל האגו, על כל המילים הלא יפות, שלא ידעת להוביל אותי אליך באהבה.
ותמשיך לשלוח לי מסרים נסתרים בכל מיני דרכים שאתה יודע שאקבל, שאני יודעת שהם רק שלי ובשבילי.

כי בכל זאת, אתה מתגעגע המון, ולא כמעט, אלא אוהב אהבה שהיא בדרכך. 

כל ההתעסקות סביב מסי, הזכירה לי שהיה לי לאו משלי. ולא לא מסי.

יותר כריזמנטי ממנו... :)

ב-2004 בהיותי צעירונת בתחילת שנות ה-20 נסעתי לבקר משפחה בארגנטינה.

באחד מערבי בילוי הרבים שחוויתי שם, ישבתי בבר חשוך ומסכן באזור בילויים גדול. עשיתי שם תחנה עם כמה חברות מקומיות לשתות ולספוג את האוירה. הזמנו את מבצע הבר - 4 בירות (של ליטר!) ב-6 פזו. זיל הזול, בירות מקומיות (קילמס...), מי שהיה באזור יודע.
בהיותנו תופסות את הסטלה המגעילה של הבירות, הבחנתי ב"חפץ חשוד" נכנס למקום עם חבריו - שיער ארוך כהה, עיניים ירוקות, גבוהה.. לבוש פשוט פשוט כמו אנשי המקום. הוא התיישב רחוק עם הפנים אליי, ולא לקח הרבה זמן עד שהבחין בי.

כשיצאנו להמשיך את ה"סבב", נעצתי בו מבט והוא, ליטף לי את היד..

חוצפן, בדיוק כמו שאני אוהבת.

עברנו כמה ברים טובים, ואחרי ששתינו את השתיה של השומרים בלי שישימו לב, המשכנו לבר הבא...בכל זאת, זה לא ישראל. המאבטחים שם בררה...
הינו בדרכנו לאנשהו והשתיה התחילה להשפיע על השלפוחית, נעמדנו בתור לאיזה מועדון רק כדי להתפנות... הכניסו אותנו די זריז וניגשתי עם חברה לשירותים. יצאתי לפניה והמתנתי לה תוך כדי סריקה במקום...עיניי נחו עליו, הוא היה שם גם עם חבריו, ארגנטינאי חתיך כזה, סטודנט לרפואה (איך אני יודעת? אני יודעת!).

הוא הבחין בי ובלי בושה ניגש. הוא נעמד מולי, תפס לי את השיער ונישק נשיקה ארוכה ורטובה...בלי דיבורים, בלי להתייפייף...חוצפן כבר אמרנו?
החברה יצאה בנתיים מהשירותים ועשתה פרסה חזרה כשהבחינה...זה פירגון!

כשהצלחנו להתנתק, הוא חייך ואמר
"אני לאו" (קיצור של לאונל כמובן)
ואני? חייכתי והלכתי.
בלי לומר מילה.

המשך יבוא..

שכתוב אצלי בפרופיל:

***נא לא לפנות***

ברובריקת ה"גבולות" ואתם עדיין פונים?

כמה אפשרויות לפניכם:

1. שאתם שמים זין על הגבולות שלי.
2. שאין לכם גבולות.
3. שאתם מנסים להרגיש מיוחדים.
4. שאתם לא קוראים את הפרופיל.
5. שיש לכם בעיה בהבנת הנקרא.

ועכשיו, חוזרת לבריכה. 

אחרי שעברנו את שלבי ההתכתבות ואף דברנו בטלפון, הכל נראה שהולך לכיוון הנכון.
יש זרימה, כימיה, הומור...
ורגש.
את מביאה לידי ביטוי את הבראטית שבך והוא מקבל אותה באהבה...

נקבע מפגש, ההתרגשות גדולה.
הוא מגיע, מפנק, קליל, פתוח...
גורם לך להרגיש בנוח בעורך המשונה.
הימים עוברים להם, הוא משדר ביטחון, אבל משהו לא בסדר...
מה לא בסדר? רגע עצרי...אל תמשיכי להתקדם.
מכינה קפה, מדליקה סיגריה. יושבת במרפסת.

מנתחת.
הוא הרי לא מניאק. הוא בחור טוב, סוטה, שרוט..אבל טוב. גם את קצת סדוקה. והוא מכיל אותך, אז למה לא בעצם?

אגיד לך למה לא. כי הוא אוהב אותך, זו התחייבות גדולה מידי.

הוא לא ביקש תמורה, לא עניין אותו שתשיבי. הוא רק רצה אותך. כמה פשוט, ככה יפה.
אבל את..לא יכולה. זה יותר מידי טעון. את מרגישה שאת חייבת לתת לו משהו, הגוף זה רק מרכיב אחד, אמפטיה זה לא מספיק.

הוא מצליח להשקיף על נפשך, הוא מרגיש שמתפוצץ מרגש, ואת לא מצליחה להכיל. את רוצה, אבל את בורחת. את צריכה, אבל לא נותנת.
רקדנית.

אשמה גדולה, שברון לב, דמעות שלא מצליחות לצאת, אחריות על נפש טובה.
למרות שתקעת לו חנית בלב, הוא עדיין שם, רגיש, סובל בשקט, מקבל ומכיל.
ואת...את נאכלת מבפנים.
את שונאת את הצד שלא מצליח להשיב, את אוהבת את האישה שהוא אוהב. ולמרות שזה מלטף את מבינה שמגיע לו יותר. שהוא רוצה יותר, וכרגע הוא לא יקבל זאת אם יישאר פה.
אז את עושה מעשה שפל, מאכזבת אותו, פוגעת בו.
משכנעת את עצמך שזה היה מעשה נכון, תמיד שמת דברים על השולחן ועכשיו בפועל שקרת שקר לבן. איזה לבן...שחור משחור.
כמוך.

ועכשיו את שלווה.
לבד.
אבל שלווה.

אני מאלו שמשלמות כרטיס לרכבת הרים כדי לקפוץ מהן בטרם עצרו, בגלל הפחד מהפיתול הבא.

יום כזה עם מלא תחושות.
יום טעון, לפעמים לטובה לפעמים לא...
יום שמסמן סוף והתחלה.

תמיד אוהבת את ימי חמישי, מכניס בי אנרגיות חדשות.

יום חמישי זה היום שלך.

אז למה לעזאזל יש היום אוירת כוסעמק?!

ברוך שפטריך מעונשה של זו. 

רק שנמשיך לנשום...מחר יום חדש. 

צריך להקשיב לעצמך.

להסתכל בראי.
לראות בתוך העיניים.
להרגיש בתוך הלב.
לרצות ממש מתוך הבטן.
לשאול את השאלות הנכונות.
לענות תשובות כנות.
לכאוב כאב מצער.
לצמוח מטעויות.
להבטיח לעצמך אבטחות.

לאהוב אהבה גדולה את זו שמול הראי ולא להרגיש אשמה שרוצה יותר, הרבה יותר. 
לא עוצרת, מדויקת. 

לא מתפשרת על פחות מזה - מדויק!

בדסמ עושים באהבה. 

ישנם שולטים שנוטים לחשוב שנשלטות הן זבל.
ישנם שולטים שנוטים לחשוב שככל שהם ידברו אלים יותר, ינבחו קללות פוגעות יותר וישפילו וינמיכו את הנשלטת, כך היא תרצה אותם יותר, או לחלופין כך הם שולטים יותר "מכובדים"...או "שולטים קשוחים יותר". 

אין לי ספק שיש נשים שזה עושה להן את זה.

אבל בואו, חבורה של דבילים.

זה לא עושה אתכם גדולים יותר, מובילים, משני סדרי עולם ולא כלום.
אתם מצטיירים בעיני נשים שעברו דבר או שניים בחיים כאפסים, כגבר מתעלל בתחפושת בדסמ, כחתיכת בן זונה אלים שמגיע לו שיסרסו אותו.

כי אם אתה לא שומר על שליטתך, לא מכבד את הבסיס: שפוי, בטוח והסכמה - אתה כלום, לא קיים. 

אתה בסה"כ עוד הומו פחדן שמחפש להכניס מכות לאישה, ואני בטוחה שתמצא באחת בהזדמנויות.

נפל בחלקי להיתקל באחד כזה, ולמרות שאולי הייתי צריכה להפגין יותר אסרטיביות מודה שקצת נכנסתי להלם שיש שפלים כאלה, מתעללים מילולית ומנטאלית ואין לי ספק שגם פיזית אילו ניתנה לו ההזדמנות.

התגובה שלי לא היתה קיצונית למדי באותו רגע, רק הטסתי אותו לירח ורק עכשיו מתחילה לעכל את חומרת המצב. מרגישה כמו אישה מוכה לאחר מעשה.

המקרה המסופר נגמר טוב, אפילו טוב מידי בזכותי בלבד, אוהבת את עצמי קודם כל לכן לא ניתנה הזדמנות לפסיכופט הזה לבצע את זממו. לא אצל כולן הסיפור ייגמר כך.

תאהבו את עצמכן, אל תתביישו להגיד לא, אל תחששו להמשיך הלאה. לא כולם מי שמתיימרים להיות.