לומדת את עצמי לדעת.

1. ****הושמד****

פטרתי אותך מעונשה של זו.

אי אפשר להיות עם יד על הדופק לאורך זמן, זה מתיש, זה גם בשלב מסוים עלול לתעתע.
מורידה מגננות, מרגישה את הלב שלי מתרסק בגללך, ואז עושה טעות.
אתה תמיד שם, לבחון כל תנועה, כל משפט, כל תשובה. מנתח אותי ומחזיק את ליבי בכף ידך.
פה מגיע שלב האמת הכואבת, הסטירה.

יודע אתה שאני אמאזונה, שקשה לי להתקפל, לא אכנע בקלות. גם שהכאב הכי חד ובלתי נסבל אמשיך להילחם.
יודעת אני שהסוף שלי מולך ידוע מראש, אני שלך כי אתה נוגע בי במקומות עמוקים וכואבים.
נופלת מותשת לידך החמות והעוטפות ואשתה כל טיפה שתרצה לתת לי.

השינוי שאני עוברת מופלא, דרכי להתמסרות נראית ברורה יותר, אתה מראה לי את השביל דרך עינייך ונותן לי את הבחירה.
אבל תחת המעטפת, אני מתפרקת מכאב, לא פשוט להפוך את העור, לחתוך בבשר החי. הראש מושך אותי למעלה, הלב מפיל אותי למטה.

תוביל אותי לעצמי, לדרך הנכונה, להיות מי שתרצה שאהיה.

הסוף שלי מולך ידוע מראש.

ידעת זאת תמיד, עוד לפניי. 

מאורעות מהחיים האמיתיים שלי גרמו לי להתרחק מהבדסמ כמעט לגמרי.

(אמרתי "חיים האמיתיים"? Wtf??)

החיים יש להם כח משלהם למשוך אותך לכיוון הנכון גם כשאתה לא רוצה.

(אמרתי "לכיוון הנכון?" טוב נו, נגיד...)

מתגעגעת לבדסמ מאוד, מודה.

(בן זונה מתגעגעת...)

אבל אין כוחות להתנגד, מה גם שאני לא בדיוק סגורה על עצמי, שכחתי מה אני רוצה, מה אני צריכה לעצמי.

("לא סגורה"...הרגשה נוראית)

להיות מבולבלת זה חלק מהדרך.

(נחמה של טיפשים, להלן ☝)

צריכה להיות קצת יותר סולידרית עם עצמי, המטרה מקדשת את האמצעים.
(פחחחח, בסדר....)

מבולבלים? גם אני. 

הייתי היום בים, גם זה קורה לג'ינג'יות שבינינו.

בשלב הסופי והמעצבן של השטיפה היתה איזו מפלצת שקילחה את המפלצות הקטנות שלה כאילו הים של אבא שלה: שמפו, סבון, בגדים, מסרק..היה חסר רק שטיחון לרגליים. 

בת זונה. 

כשהנחתי את הדברים שלנו לשטוף רגליים אמרה לי בקול סמכותי "זה המקום שלי", ואני מחונכת שכמותי הגנבתי רק "סליחה" והנחתי את הדברים במקום סמוך.

הכלבה עקבה ופנתה שוב "אני צריכה גם את המקום הזה". 
הפעם לא התנצלתי וזזתי עוד טיפה הצידה. פה גם היה המקום שלה..ממש מפתיע!

אמרה בנימוס זהה לפעמים הקודמות "אממממ סליחה, אני צריכה להלביש פה ילדה"...

בשלב הזה הרמתי את המשקפי שמש ובהיתי בה בשקט מדמיינת איך אני מביאה לה סטירה מצלצלת כזו שתשחרר אותי מהאישה החשוכה הזו, תופסת אותה מהשיער ומורידה אותה לריצפה שתשתה קצת מים מלוכלכים מהולים בחול ותירגע.

בואו, זו לא תהיה פעם ראשונה שאני עושה את זה..זה מאוד פשוט, אפקט ההפתעה משאיר את הצד השני בהלם ובאי יכולת להגיב.

אבל התאפקתי, מי שמכיר אותי יודע עד כמה זה קשה לי במצבים כאלה..אבל עברתי דרך.

כיבדתי, המפלצות הקטנות שלה הסתובבו שם...הישראלי המכוער במיטבו. 
היא החזירה לי מבט, חייכתי אליה חיוך מנומס ואמרתי לה "אני מקווה שיזיינו אותך היום בלילה, ולא בפרונט".
היא נעמדה דום בהלם קל, שותקת ומסתכלת לצדדים לבדוק מי שמע.

(את לא כזו אמיצה עכשיו אה כלבה?!) 

אז שמעו, שמעו...

היה לה זמן להגיב אבל לא עשתה זאת, אני שטפתי רגליים והלכתי.
במבט חטוף ראיתי שמישהי אחרת מניחה את התיקים לידה כשהמפלצת מזיזה את שלה ואומרת "בבקשה".

רגעים קטנים של אושר.
רגעים קסומים של חינוך, 

ואפילו הצלחתי לשמור על סטריליות. 

אין ספק שאני לומדת המון על עצמי. 

זה שאתה מדויק, לא הופך אותך לראוי.
זה שאתה מלטף, לא עושה אותי כלבה.
זה שאתה קשוח, לא הופך אותי לסאב.
זה שאתה סופר לי לאחור לקבל תשובות, לא יגרום לי לשנות דעה.
זה שאתה לא מרוצה, לא אומר שאכנע לך.
זה שאתה דורש, לא אומר שארקוד לפי המנגינה שלך.

זה שגילית שאני בכלוב, לא אומר שאני זונה.

זה שאתה עשית דרך, לא הופך אותך למוביל. 

בדסמ עושים באהבה.

(וזה שסגרת צימר, לא אומר שאגיע)

ועכשיו שאני במיטה, מביטה על היום שלי, ועל הימים שחלפו.
נהנית מהשקט החרישי של הלילה והחושך.
העיניים שלי לא רואות בבירור אבל הלב מרגיש כל פעימה.

יש רעשי רקע שנכנסים לי בין המחשבות ללקחים אבל אני...רגועה. שלווה. לא נותנת.
לא אתבלבל, חדה.

הלב לא ייפגע יותר משום שלא היה מסגול לספק דם, לספק סיפוק, לספק את עצמו.

כמה קשה לנפש אחת להתמסר?

כמה קשה להכיל מגע?

כמה קשה להיות מובלת כשבעצם כמהים לכך?

כמה פחד לתת את עצמך, כמה אומץ לנסות ולהתרסק כשהסוף ידוע לי מראש?

כמה?

עוד לא נגמר, יש עוד המון מה ללמוד. 

אוספת מהדרך עוד אבן חשובה, שמה בשק יחד עם השאר וממשיכה. 

זו מי שאני, לא אשבר תחת המשקל הכבד. 

עוצמת עיניים, מחר יום חדש...

=

17 אדומות

הלו!

קראתם פרופיל? 

רשום: ***נא לא לפנות***

ארצה!

ברגע אחד. 

לעצור.
להסתכל מהצד.
לנשום.
להודות.

אבדתי..

להפנים.
לתקשר.

לחפש.
להיזכר מי אני.
למצוא את עצמי.

להמשיך במסע.

גם אם זה לבד.

לאחרונה חווה ימים קשים, קשים סביבתית וקשים עם עצמי.

היום זה יום כזה, הגוף שלי כאוב מסשן קרוספיט, הטבעות הזונות האלה משאירות בי כאבים בצלעות כאילו פיצצו לי את הצורה חבורה של ניגרים.
בקושי נושמת, זזה לאט...חושבת כמה פעמים אם להוריד צלחת מהמדף העליון.
סשן 2 - הבית, העומס, הטיסה לצד השני של העולם שמתקרבת בצעדי ענק, הפחד ממנה עם ילד קטן.
ואז עוברת לסשן 3 בפארק עם כל המפלצות הקטנות האלה...מודה, לא אוהבת ילדים. רק את שלי. השאר הם טוחס.
והנה הגענו לסשן 4, ההבנה, הרגש שצריך להכיל, אני שצריכה להיכנע אחרי שכל היום הייתי לביאה.

לפעמים חושבת שלא הייתי צריכה לעבור צד, להמשיך להיות שולטת. זה לא בטבע שלי להיכנע, אבל צריכה להוריד ממני את העומס המטורף הזה.
לא יודעת איך. לא יודעת לשחרר.

מצפה למחר, מי אהיה?

עצרי עכשיו, עצרי מלכת,
לא אל תלכי אני עוד לא מוכן,
להתעורר כשאת אינך לידי.
עכשיו זה שלכת...
וזה תמיד דומה ואני לאן אלך?

עצרי עכשיו, עצרי מלכת,
לא אל תלכי אני עוד לא מוכן
להישאר כאן כשאת אינך לצידי
עכשיו זה שלכת...
וזה תמיד דומה אז אלך לאן שאלך...

האמת היא, אני אדם שמתגבר,
ורק מזה אני פוחד ורק על זה אני חושב,
את יודעת היטב!
שאת תצאי מתוך ביתי ואחר כך מהלב...

עצרי עכשיו, עצרי מלכת,
כדי שאוכל לדעת כמה זמן את כבר לא אוהבת אותי..
עכשיו זה שלכת...
וזה כל כך דומה,
זה כמו עוד חרוז בשרשרת...