לא צריכה תמונות כדי לראות את עצמי ערומה, ללא מגנים או מסיכות. ערומה מול עצמי.
גם כך, המון זמן לא הצטלמתי. רואה מישהי שונה בתמונות, קצת יותר בוגרת, מודעת מאוד, פחות ספונטנית.
משהו בתודעה השתנה, מעבר לסביבה ששינתה אותי, כי דברים סביבי עברו, חלפו ונותרתי אני, רק אני מול סביבה שלא ממש מכירה. גורמת לי להמשיך לרוץ ולא ליפול, ללמוד על עצמי, לכאוב, לדמם, לנקות פצעים ולחייך לסביבה עם מסקרה מרוחה מדמעות.
אבל היי, זה לא כזה רע כמו שזה נשמע - בגיל 38 התבגרתי, פרחתי והבנתי יותר דברים בשנה אחת שלא הבנתי חיים שלמים.
אני אותה אחת, אבל רואה את מי שמולי במראה ולא באמת מזהה.
רואה מישהי שעדיין לא הוציאה את ההכי טוב שלה, ועם זאת פוחדת לפתוח את השער לשדים.
לעיתים מתנתקת, ואז בשניות מתחברת שוב אבל נראה שקשה לי להדביק פערים.
סינרגיה של כמה ורסיות של עצמי שאוכלת לי את הראש, צריכה להתמודד עם החולת נפש שחיה בכמה מימדים בו זמנית.
מסתכלת עליה במראה, מחייכת ואומרת לה שהיא נראית טוב..אבל יכולה בהחלט להשתפר.
שלוותא זה כאן, מזל ששמו לנו מזרנים בקירות.
הטירוף יאחוז בנו בכל רגע, ונתחיל לעוף לכל עבר.
