סיפורה של חתולה

סוטה, כןכן אני סוטה 

אומרת בפה מלא. 

הראש מלא בפנטזיות שמשחקות בגבול של בין אסור ללא מותר... והכוס רטוב, מה זה רטוב, צריכה להחליף תחתונים. 

בוקר יאמי 

(מהתמונות שאפשר לפרסם בלי שידווחו על הפוסט 🤤)

יש לי שריטה (אולי אפילו כמה). 

זה הפנטזיות שגרות לי בראש... 

מדי פעם הן צצות בשיאן (מוזמנים לראות כמה מהלינקים בפרופיל).

מחרמן אותי לדמיין את עצמי תחת מנהל שיכניע אותי בזמן שעות העבודה. שיחדד את המקום של האישה הכנועה תחת הגבר השולט. (מציצות מתחת לשולחן, הרעבה, שירותיות לכל גברי המשרד ועוד).

מחרמן אותי לחשוב על גבר שירסן אישה כנועה. שיחליט לה בדיוק מה לעשות, מתי ואם בכלל. שיחליט להרעיב או לקשור, כל הכח בידיו בלבד. 

הרעב הזה להיות מוכנעת, מושפלת, חסרת אונים. מהונדסת מחדש ללא שריד של האני הישנה. עולם גברי שבו כל גבר יכל לחדור אליי ברחוב, באוטובוס, ברכבת, בבית קפה,  כי ככה.

וכתשובה לאיראן, נשים צריכות להסתובב במקום עם גאלביות, עם פלאג בשני החורים באופן קבוע. לפתוח את עצמן לאותו גבר שיחליט להשתמש. 

אני והמוח הסוטה שלי 

יש בי צד, אפל, מיני, יצרי.

צד שבסיסו כל כך איתן בי, עמוק שורשים, מושרש כמעין היה שם 2000 שנים. 

הרצון ההיררכי לשרת, הרצון העמוק לספק גברים. הרצון לרדת על הברכיים ולמצוץ, להיות מוחזקת חזק חזק בשיער ובראש, לתת לו לנהל את הדחיפות והעומק. 

הצד הזה כל כך חריף, כל כך בועט אבל לאור הניגוד החד לבין האני הונילית, מוצאת את עצמי מתקשה לרדת על הברכיים מרצוני. צריכה את הבעיטה הזו, הדחיפה של הגבר. שיורד על הברכיים, שיזכיר לי את המקום שלי לידו ואז הכל מתמוסס ונרטב במערבולת של סערת הומונים, רגשות ועינוג.

הפנטזיות שסוחפות אותי עמוק לאני שבי. אולי בגלגול הקודם הייתי זונה, שפחה של איזה אציל או סתם כלבה שחושבת שהיא עדיין כלבה 😛😜

כשאני בתוך הסערה אף אחד לא יכול להוציא אותי ממנה ו-ohooo איזו סערות מיניות יש בי... 

מערת הנטיפים 🥵

אני נהנת לשרת 

הינה, אמרתי את זה אחת ולתמיד. 

כיף לי לבשל לאנשים שיקרים לליבי, גם האוכל יוצא מלא בתבלין אהבה אמיתי שנדיר להשיג. 

נעים לי לפנק את הגבר שלי בדברים הסוטים ומענגים שיש. אם זה מציצות בפומבי או בבית, בין אם זה באוכל הכי מפנק שיש, לעזור לנקות לו, לסדר, לפנק באמת מהלב. 

לא סתם אומרת שנולדתי לשרת.

בדרך כלל האמירה הזו נאמרת בהקשר שלילי ביחס לחינוך בבית אבל בפעם הראשונה, בפה מלא, אני גם שמחה שיש בי את הצד הזה. 

יש רגעים כאלו שאני מודה על הזכות להיות צעצוע 

על הזכות לשרת גבר בעולם הזה. 

זה ישמע הכי לא פמיניסטי שיש אבל זה כל כך ממלא לדעת שאת יכולה להיות צעצוע טוב, שפחה טובה, זונה טובה לגבר אמיתי, סקסי, זה שהכי גבוהה היררכית ואת נצמדת לו לרגל כמו כלבה חרמנית. יודעת שאם הוא לא יזיין אותך עכשיו את על סף לחכך את הכוס על הרגל שלו... ככה... הכי חייתית שיש. כי זה מה שאני, אני כלבה. הכי כלבה, הכי זונה שמרגישה ממומשת כשהוא דופק אותי. 

זו זכות לשרת גבר  

יש משהו מגרה כל כך בכאב, בהשפלות. בלדמיין איך זה להיות זו שקמה בבוקר וזוכרת שהיא כלי, צעצוע למשחק בידי שולטים...

בעולם מקביל יש היררכיה ברורה, חוקים הדוקים וענישה מוקפדת. 

את עלמות חן הרזות בוחרים תמיד ראשונות. הן אלו שקורצות להן כמו אבן חן. הסקסיות נוטפת מהן בכל חלקי בד שישמו לגופן. 

את הכלבות המלאות יותר שמו בתוכנית חינוך אכזרית ביותר. שלושת החורים שלהן שומשו באופן יומי. כבר הורגלו להיות קשורות בקיר לשימוש המין הגברי. הן אלו שסיפקו אדונים ואנשי שירות נוספים. לעיתים בתי עסקים היו שוכרים את אחת הבנות למשרדים שלהם. 

עד מהרה בכל משרד היי טייק בתל אביב ואפילו בחדרון סודי בנתב"ג קיים ביתן v.i.p לשימוש בפה, כוס או בכוס האחורי של אותן בנות שכפותות שם.

הראש הסוטה שלי מתחבר לשם כל כך ומדי פעם מפנטז על להיות אותה כלבה שמאולפת בקשיחות, שחייבת לעבוד קשה כדי שמישהו מכובד יתייחס אליה בכלל. 

יש רגעים כאלה של הסתכלות עצמית וההבנה שמשהו קורה, שאני עוברת תהליך.

הרגע הזה שלחשוב על עצמי כזונה כבר לא מעליב אלא מחרמן. לא אכפת לי אם יקראו לי ככה, זו אני.

לחשוב על הרצון הזה להראות לכולם את הגוף ולקבל מחמאות כבר לא מביך, אלא בוער בי. 

הבגדים הופכים ליותר ויותר קצרים והדוקים, חשופים. 

הרגע הזה שמשהו בך רוצה לטרוף את העולם, להיות בכל מסיבת בדסמ שקיימת עם בגדים מינימליים. לא לדפוק חשבון ולפזז ימינה ושמאלה כשכל העיניים עליי. 

היכולת לחשוב על סקס כמשהו ממכר וטוב, הרעב אליו, לגמור, להרגיש זין בי, להרגיש משומשת, לתת לגבר לזיין אותי הפך לזכות, למימוש השפחה שבי. 

לחוות נשיות זה מדהים.

תודה על הזכות שיש לי לחוות סקס בצורה בריאה וחיובית. לזכות לקבל אותו ולהיות רעבה אליו. 

כן, יש לי דאדי אישוז וכן אני בדסמית סוטה קטנה .

זוכרת איך פעם נחרדתי כששייכו את השם שלי למושג הזה. אני?? מה?? 

החרדה הזו שאני עושה משהו לא בסדר, שאני לא בסדר. מה לך ולעולם הבדסמי? מה לך ולרצות להיות עם מבוגרים ממך? המשפחה תתאכזב ממך. 

כמו ילדה טובה התרחקתי מכאן, המון המון פעמים. מחקתי וחזרתי, יצרתי פרופיל חדש... 

לא משנה כמה ברחתי, הנפש רצתה לכאן. לעולם הזה, לנטייה הארורה הזו. הארון הבדסמי הוא דבר שלא מדברים עליו אבל כל כך קיים. 

רגשות אשמה קשים אפפו אותי במשך כמה וכמה שנים טובות.

אבל היום ?

היום אני מקבלת את עצמי, אני מבינה שזה מה שטוב לי ובדיוק כמו שזה בסדר שיש בן אדם עם נטייה מינית לכאן או לכאן, אז הנטייה המינית שלי היא בדסמ. זו אני. 

מקבלת את הסוטה שבי בזרועות פתוחות, את הדאדי אישוז, האופי החתולי, הכלבה, הזונה, זו שאוהבת פומבי, זו שאוהבת שמחמיאים לה ומסתכלים עליה בניקור עיניים.

הכל מהכל 

זו אני 

כשנסעתי באוטובוס הבוקר, עלה אדם עם כלב, האסקי סיבירי גדול ומרשים. 

הכלב החמוד הזה לא מצא את עצמו במהלך הנסיעה, התפזר לכל מני כיוונים עד שאותו איש אמר לו "ארצה", חזק ונוקשה, והכלבלב החמוד צנח מיד. החיוך שעלה על פניי האיש, היו כמעין קיבל מליון דולר...

מה באתי להגיד? 

כנראה שבכולנו טבוע עניין יצרי, טבעי שאנו רוצים שיקשיבו לנו, שיכנעו לדרישותינו, שישמעו בקולנו. 

מחשבה שכזו...

כולנו בעלי חיים, פעם כנועים יותר, פעם כנועים פחות, תלוי מי גורם הסמכות ובאיזה נסיבות. 

נשאר רק לומר, תצייתי כלבה.. לא כקללה, כי את באמת, באיזשהו מקום, כלבה.

תתן לי לשחרר את הכאב הזה

תתן לי אפשרות להתנתק 

להעלם בתוך כאב פנימי שצריך את הכאב הזה

כשהנפש מלאה בכאב ואין איך להוציא אותו

מתעורר החשק לכאב פיזי 

תכאיב לי, ככה, חזק עם הציפורניים 

שאעלם בעירפול פעימות הלב באזור הזה 

שאוכל לשחרר את הקושי בפנים 

שאוכל לכפר בשלווה אחרי 

שאוכל לכאוב בכל פעם שאזוז שוב 

שאזכיר לעצמי שאני עדיין נושמת 

מעל המים בינתיים

שהחיים בידיים שלי עדיין.

בוער לי

כואב לי 

שורף לי בפנים 

ואני צריכה ככה 

לרחף