|
|
|
היא: ראיתי שכתוב אצלך Ddlg בפרופיל...?
אני: נכון, זה בהחלט חלק מתשוקות שלי שאני רוצה לתת לו ביטוי וחלק מרכזי מהאני הבדסמי שלי.
היא: נהדר! הרבה זמן שאני רוצה לחצות את הגבול ולגעת בנקודה הזו שבוערת אצלי.
היא: בן כמה אתה?
אני: +50
היא: ואיי, באסה! אתה ממש יכול להיות אבא שלי...
אני: עדין מחפש את התגובה הנכונה.
עצות?
השחיה עבורי זה לא רק אימון גופני, זו מדיטציה רטובה.
אתה נכנס למים ועובר לעולם של שקט, עכשיו 40 דקות כל מה שתשמע זה את הנשימות שלך.
התנועות המונוטוניות אחת אחרי השניה הופכות חלקות יותר יעילות יותר בכל ברכה וברכה. תתחושה של התקדמות תוך כדימאמץ,אלגנטי ויעיל מרוממת את הרוח.
אתה מודע לנשימה מסנכרן אותה עם התנועה ובכל ברכה מחשבה נוספת עוזבת אותך, בכל ברכה דאגה נוספת נשטפת ממך...
זה רק אתה, התודעה והתנועה שלך.
וכשאתה יוצא כול גופך מפומפם בדם, תחושה מרגשת של רעננות ממלאת אותך.
I call your name but you're not there
Was I to blame for being unfair
Oh, I can't sleep at night
Since you've been gone
I never weep at night
I can't go on
Lennon
טריגר זה דבר מופלא...
איך מילה, מבט, ריח, קול, יכולים ברגע לעורר טריגר לפעולה, למחשבה, להצפה של זכרונות.
היום מחשבה אחת זרקה אותי לשיר הזה. מעניין איזה טריגר עורר את סמדר שיר לכתוב את השיר הזה.
את היית ילדה קטנה
עם סרטים ועם צמה
שיחקנו יחד אבא אמא
והייתי הראשון
שלימד אותך לישון
שאל הלב נכנסת לי פנימה
את היום שונה
את נראית אחרת
את קצת קרובה קצת רחוקה
את אישה קטנה
את כבר לא זוכרת
ילדה עם סרט וצמה
את ידעת דרכו של איש
את לומדת להרגיש
אני מבין מה את חושבת
בואי כמו ילדה קטנה
ראי שכלום לא השתנה
שכמו ילדה את עוד אוהבת
את היום שונה...
סמדר שיר.
אתמול למדתי שאפשר לתכנת את הטלגרם כך שהשיחה ותכניה ימחקו תוך... חצי דקה, דקה, שעה... רק תבחר.
זה מוזר זה כאילו להתחיל כל פעם מחדש. אי אפשר להזכר במה שנכתב, גם לא להתעמק, להתענג...
אני אוהב לחדור למשמעות המילה, להרגיש אותה, לפעמים גם להתעלס ולעשות אהבה, עם המילים, המשפטים.
יחסים בלי מילים, בלי כתיבה, בלי דיבור לעולם לא יגיעו לעומק הנשמה.
ובחזרה לדף חלק, הבנתי, שגם אם בחיים, הינו יכולים לבחור לקום כל בוקר ״דף חלק״ לא הייתי בוחר בזאת.
אוהב את כל הקמטים והחריצים שחרצו ופצעו מילים בנפשי ובגופי.
ספארינג הוא קרב אימון חופשי הנערך בין שני מתאגרפים.
מטרת הספארינג היא תרגול טכניקות והדמיית העבודה במהלך קרב.
יום חמישי זהו יום ספארינגים במכון. הזדמנות מעולה לבחון את הסיבולת, התעוזה, האגרסיביות והטכניקות אשר רכשת במשךהשנים. האולם דחוס, ריח של זיעה חמוץ של גברים ששפכו את נשמתם אך גם הוא לא יכול להסתיר את ריח הפחד שעולה מבן הזוגהחדש.
קרב אגרוף הוא כמו סשן. טרם העליה לבמה יש לבחור בן זוג המתאים למדותיך, המנטליות, הפיזיות.
צריכה להיות לך תכנית והבנה מה אתה עומד לעשות ובאיזה קצב. להתארגן היטב. לוודא שהחותלות מלופפות על המפרקים, למקם את מגן השיניים ולהדק את הכפפות חזק.
הספארינג הוא אפוא אימון, אתה מחפש ללמוד ולספוג הרבה יותר מאשר לנצח ולפגוע.
הסימן האדום סגול ושטף הדם שאמצא עלי למחרת בבוקר יזכירו לי עד כמה נתתי את נשמתי ושבפעם הבאה אצטרך לזוז מהריותר, לחמוק זריז יותר ולהגיב חד יותר. בפעם הבאה ארקוד יפה יותר...
מת על הנשים הללו שמתיישבות בשורה הראשונה
עבורי יש שילוש שהוא קדוש - מוח, נשמה, גוף.
ללא אחד מהם והקשר הופך טפל מהר מאד, זה לא מעניין, זה לא מסעיר וזה בטח לא מעיף. אבל כל השלושה יחד- זה מטיס אותך לשמים.
אני אוהב למצוא זאת בחבילה מיוחדת, כזו שלא דווקא היית מצפה למצוא בה את כל השלושה, כזו שעטופה בשכבות רבות אותן יש להסיר ברגישות, בנחישות ובקצב הנכון.
כשאני פוגש בחבילה כזו שעטופה בשכבות רבות זה מסעיר, מהמישוש הראשון, יש כאן פוטנציאל יש מה לגלות ויש לאן לחדור.
אני מסיר את השכבה הראשונה וחודר למוח זהו שלב מעניין בו אני למד על האינטלקט, ההומור, זמן תגובה וכמה מהר חד ומהר חוזרת לי התשובה מעדיף כמו כדור של מטקה שניתז אליך.
ועכשיו אנחנו מגיעים לשכבות המרתקות של הנפש. בהתחלה ניגלים העננים הוורודים, הצלחות והשגים שצובעים הכל בורוד ותכלת אבל ככל שאתה מעמיק הצבעים קודרים ומשחירים, שמגיעים לפחדים, לאכזבות, לנטישות ולכשלונות שנצרבו לשם אני חודר ביראת קודש מחפש אחר המהות אחר המיצוי של האני.
מוצא את הילדה הקטנה שבך וכאשר הדמעות זולגות אני יודע שלחצתי במקום הכי עמוק ואני מזיל דמעה אתך.
ובסוף שכל השכבות הוסרו ומגיעים לאריזה המקורית אתה יצאת מרחם אמך אני חודר לגוף. זה הסוף והדבק שמדביק אותנו יחדיו זה ממש לא העיקר.
עבורי התהליך הזה הוא דו סיטרי זה לא יכול להיות אחרת. גם את חודרת למוחי לנפשי ולפעמים גם לגופי.
רכיבה, בכל פעם שאני יוצא זו הרפתקה.
אף פעם אינך יודע מה מצפה לך...
גם במקומות שרכבת בהם מאות פעמים, השטח משתנה כל הזמן ודורש ממך לקבל החלטות, להגיב לבחון את עצמך.
גזע עץ שנפל על הסינגל וחוסם את המעבר ...
מה תעשה? איזה טיפוס אתה היום?
תעקוף, תחפש את הדרך הדרך הקלה, או בנחישות תעבור את המכשול, תתעמת עם עצמך עם העיפות והחשש או שתוותר.
או לחלופין שנתך הייתה קלה בלילה, חלומות על מישהי מסתורית, באו והלכו, בועטים בך ומעירים.
השטח לא יתחשב בך הוא דורש את אותו תפקוד, אם לא תתן 100% בצוע לא תגיע לקצה העליה, תשאר מאחור או חלילה תפצע.
יאללה יצאתי להרפקה קטנה.
כרוכב שטח גליתי את האהבה לכאב.
אתה חייב לאהוב את הכאב, הוא נמצא שם לידך כל הזמן.
כאב המאמץ, כאבם של השרירים, כאב הכישלון, או פשוט כאב.
בד״כ זה נגמר בחבורה בסימן, לפעמים זה נגמר בעצם בריח שבורה.
צריך להכיר אותו את הכאב, יש כאב המיוחד לכל מכה וכל מקרה.
אני מתענג עליו, על התחושות שלו בבוקר שאחרי...
איך הוא משתנה ואיזו צורה הוא לובש, כל יום מחדש.
על מגע היד המלטפת ומעוררת את זיכרון הגוף והכאב.
ישנם זיווגים ושילובים שונים שיכולים להיות הזיווג המנצח. החוכמה זה לשמור על ראש פתוח לא להנעל לתבניות. לא לפסול על הסף.
עבורי זה זיווג מנצח
לבן ושחור. מתוק ומר. קרמי וקשוח.
