תשאירי לי מקום לחבק אותך

אתמול בדקתי שוב אם אני כבר מסוגלת לאונן. העברתי את האצבעות הקצרות שלי והבנתי שאולי יש מצב. אבל אז כשהאורגזמה נבנתה לה באיטיות הרגשתי את העיניים שלי מתמלאות והתפוצצתי למעלה ולמטה. הדמעות שלי זלגו לי לאוזניים וכל מה שחשבתי עליו זה איך מין תמיד היה המפלט שלי מבכי ועכשיו השניים קשורים אחד בשני לנצח.

(כל צעד שאני עושה קשור אלייך. והלב שלי דופק מהר מדי כבר מעל לשבועיים. והמחזור שלי מאחר בשלושה ימים. שכחתי איך לתת מנוחה לנפש שלי)

(אז איך שלא תראה את זה, אין לך ברירה)

ההתמוטטויות המתוקות של אביגייל

מכות קטנות מכים אותה, כמו ביצה לקילוף.
מכות בושם נואשות היא מחזירה לעולם.
בציחקוקים חדים היא מתנקמת על כל העצבות,
ובהתאהבויות פזיזות.

בלילה כשהיא קורעת תכשיטיה,
יש סכנה שלא תדע גבול,
והיא תמשיך לקרוע את חייה -
ההתמוטטויות המתוקות של אביגייל.

(יהודה עמיחי)

קשה בלילה בלי אדם

קָשֶׁה בְּלַיְלָה בְּלִי אָדָם.
לֹא טוֹב בְּיוֹם עִם אֲנָשִׁים.
עוֹלִים לִזְרֹעַ בְּעִיתָם
כּוֹכְבֵי לֵילוֹת
אוֹרוֹת קְלוּשִׁים.

וְהָרְחוֹבוֹת בָּעִיר כִּתְהוֹם.
בַּלַּיְלָה - עֶצֶב מְגֻשָּׁם.
קָשֶׁה עִם אֲנָשִׁים בַּיּוֹם,
בַּלַּיְלָה
אֵין בָּהֶם אָשֵׁם.

(אברהם חלפי)

(בואי איתי לתל אביב ונתחתן ביום שני)

כשמישהו מחבק אותי ואני פורצת בבכי זה בגלל שפתאום אדם אחר מחזיק את כל השברים שלי ואני יכולה לעזוב ולהתפרק בידיעה שהוא דואג לזה שלא אאבד אף חלק.

(וחיכיתי לך שעות בלי אוויר וגוף)

מוזר לי לכתוב כשאני שמחה. אני מרגישה כאילו רובה המוחלט של התכלית שלי (לפחות 75%) היא עצובה ונוּגה. כאילו אין לי שום דבר להגיד כשהכל בסדר. 

--

תל אביב טובה אלי. בשלושת הימים האחרונים הספקתי פחות משרציתי אבל יותר משציפיתי. אני נהנית לשבת בחוף ירושלים כשקצת קר ולהנות מהעובדה שהיונים לא מפחדות ממני. אני קוראת הגות פמיניסטית שהוא קנה לי לפגישה הראשונה שלנו ועונדת את העגילים שהוא צרף עבורי ומרגישה שלווה. שכחתי שהים יכול להיות גם מקום מפלט ומחבוא, ולא רק מקום שבו את מנסה להחביא את הגוף שלך.

--

אני נהנית להיות לבד. נראה לי שאני אוהבת את זה.

האצבעות שלי בצד ימין מעקצצות שוב, כמו בשנה האחרונה לפני שעזבת אותי. הנשימות שלי שטוחות וחלקות, העיקר לא לנשום יותר מדי מהחיים האלו אל תוך הריאות שלי, והירך שלי רועדת.

 --

אני זוכרת איך היית דוחף את הראש שלי אל הזין שלך ומבקש שאמצוץ לך במין דרישה. איך היית אומר לי בעדינות אגרסיבית "יותר עמוק, יותר חזק, יותר השקעה" ואני הייתי דומעת במקום להקיא (במקום להתפרק) והייתי בולעת הכל כי ככה היית שמח. 

ואיך היית מפנה את הגב שלך אלי ומחזיק לי חזק בכף היד עד שהיית נרדם, והנחירות הקולניות שלך הזכירו לי בכאב עמום שאני עדיין כאן עדיין כאן עדיין כאן. 

(הלוואי שהיה לי אומץ לברוח לפני שזה נעשה מאוחר מדי) (הלוואי שאתה לא היית בורח)

שתיתי בקבוק של יין לבן יבש ואני שיכורה כי הסיבולת שלי יורדת כשאני לא שותה בתדירות גבוהה והחבר הכי טוב שלי לקח אותי לדירה שלי ובדק שאני עולה למיטה לישון ולא הולכת לשכב עם מישהו ולהרוס לעצמי את הערב ורציתי שמישהו יהיה שם ויפשיט אותי ויכסה אותי בשמיכה ויגיד לי שנדבר בבוקר

אבל אני לבד כל כך לבד כבר יותר משנה והלוואי שהוא רק היה מתקשר

(בטח בבוקר אני אשנא את עצמי על זה)

(אל תהי כל-כך מוטרדת; מפה כבר אין הרבה לאן לרדת)

אני זוכרת שהייתי בהופעה של יוני בלוך ובכיתי כשהוא איחר לעלות על הבמה ובכיתי כשהוא שר ובכיתי כשהוא הלך, וחשבתי שככה נראה האושר.

אני זוכרת שהייתי אצלך והייתי עירומה לגמרי מבחוץ וקשוחה מבפנים ושכבתי למרגלותייך על הרצפה הקרה וחטפתי שפעת וידעתי שאני לא מאושרת, אבל חשבתי שאני שמחה.

ואני זוכרת שהייתי לבד במיטה אחרי שהוא זרק אותי ונשמתי נשימות מהירות ושטוחות והדמעות שלי היו עגולות וענקיות ורטובות והחנקתי את הבכי שלי בדובי והלב שלי גסס וחשבתי שאני עומדת למות.

(הייתי מוכרת את הגוף שלי אלף פעמים נוספות כדי שתקנה את הלב שלי עוד פעם אחת)

אני יודעת שהגעתי לשפל המוכר והאהוב והמערסל, כשאני בוכה בשירותים הציבוריים ואפילו לא מנסה להסתיר את היפחות.

אני לבד כמו שאני תמיד ולכאורה אני כבר רגילה ומכירה, אבל הריק הזה שהוא אני הולך וגדל ומצטבר והלוואי שלא אוכל יותר להכיל אותו ואתפוצץ. 

(מה שווה עין עגולה מול השמש)

מבוקש

מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש.

לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.

לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם

וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל

מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי

אַשר יָצאָה מִן הַתֵבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר,

ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה.

(אדמיאל קוסמן)