תשאירי לי מקום לחבק אותך

אני בודדה עד העצם (כאילו שעצמות בודדות. העצמות עטופות בשריר ועצבים ועור. ואני עטופה רק בעצמי) ובלילות אני חושבת על כל הריקושטים שנותרו בי ממערכות יחסים קודמות ואני נוגעת באצבע מזוהמת בכל הפצעים הפתוחים, רק כדי לבכות. כדי שאולי תהיה לי סיבה להרגיש כל-כך עצובה ואני לא ארגיש שאני מבזבזת כאן מקום.

--

"עד מהרה אצבע אחת לא מספיקה לו. הוא מעמיד את קארן לפניו, בגבה אליו, כדי שלא תוכל לראות, ברך גדולה מכל צד מחזיקות אותה במקום, מכניס את ידיו מתחת לחצאית הקפלים של בית-הספר ומוריד לה את התחתונים ותוחב משהו קשה בין הרגליים שלה, מאחור. או שהוא משתמש בשתי אצבעות, בשלוש. זה כואב, אבל קארן יודעת שאנשים שאוהבים אותך יכולים לעשות לך דברים כואבים, והיא מנסה נואשות להאמין שהוא באמת אוהב אותה. הוא אומר שכן"

(הכלה השודדת, מרגרט אטווד, עמוד 310, למי אכפת מביבליוגרפיה)

(כל פעם מחדש אני מתלבטת אם מישהי בכלל שמה לב לכותרת ומבינה את הקונטקסט של הפוסט, או שאני היחידה שנהנית מזה)

לאחרונה אני לא ישנה טוב. אני שומעת קולות שמעירים אותי למרות אטמי האוזניים. אתמול בלילה יד שעירה של גבר אחזה לי בגרון והתעוררתי שטופת זיעה (באופן מילולי. הצטרכתי להחליף מצעים) ומתנשמת והלב שלי דפק כאילו ניסיתי לרוץ בפעם הראשונה מזה עשור. 

אני לא נהנית ממגע, או שאולי אני לא רוצה להנות ממנו.

(יש לי סינוסיטיס כבר שבוע ואני מבולבלת מעצם הקיום שלי)

"את לא צריכה לתת לאף אחד לגעת בך ככה", אתה לוחש לי אל תוך הכתף אחרי שנגעת בי ככה. ואני בוכה אל השקע שבין הצוואר לראש שלך ומרטיבה לך את החולצה הכתומה. כתום זה הצבע האהוב עלי, כמו שמש בשקיעה, או תפוז. או השיער שלה. הדמעות שלי מטפטפות על הסנטר שלי ואני מנגבת אותן בשרוול מלא נזלת כדי לא להשאיר סימן שהייתי שם; אבל אני כן פה כרגע. אני נוכחת ברכב שלך ובמושב האחורי יש שני כיסאות תינוקות לילדים וספר לאישה ובמושב הקדמי יש אותי. אני לא חלק מההרמוניה של המשפחה הקטנה שבאתי להרוס. הגעתי כמו סערה ואני עוזבת בטיפטופים, אחד אחרי השני, עד שכל מה שיישאר ממני זה ריח קלוש של מרכך כביסה וזוג עגילים שהבאת לי וחרציות.

מרגרט אטווד מדברת את הנפש שלי יותר מכל אדם אחר. הלוואי שהייתי יכולה לבקבק אותה לבושם מרוכז של עצב.

-- 

"הלכה והשתגעה", הם אומרים, כאילו שיגעון הוא כיוון, כמו מערב; כאילו השיגעון הוא בית שאפשר להיכנס אליו או ארץ שונה לגמרי. אבל כשאת הולכת ומשתגעת, את בעצם לא הולכת לשום מקום. את נשארת איפה שאת ומישהי אחרת נכנסת לתוכך"

(לטענת גרייס, מרגרט אטווד, עמוד 39, איך עושות ביבליוגרפיה)

"ואז היא התחילה לבכות, וכששאלתי אותה למה היא עושה את זה, היא אמרה שזה בגלל שבסוף שלי יהיה טוב, וזה בדיוק כמו בספר. ואני שאלתי את עצמי, איזה ספרים בדיוק היא קוראת"

(לטענת גרייס, מרגרט אטווד, עמוד 460, עדיין לא יודעת לעשות ביבליוגרפיה)

בדסמ זו אהבה אינסטנט, לכל מי שאין לה יכולת נפשית להתעסק בהתפחה ובהמתנה ובהשקעה.

(אני נותנת לך לזיין אותי ישר והפוך ומהצד ובכל הדרכים המופרעות שגורמות לי להירטב לעיתים רחוקות ואף פעם לא מסייעות לי לגמור, כי כל מה שאני מחפשת בעצם זה האפטרקייר והחיבוק האידיוטי הזה שלא באמת מגיע לי כי אני שולטת מלמטה דפוקה שיודעת בדיוק מה היא רוצה ומה אתה צריך יודעת ללחוץ על הנקודות הנכונות כדי שתרצה את הגוף שלה)

(אבל לא אותה. זה אף פעם לא אותה). 

אני רוצה חתול קטן שיישב לי על הברכיים וירצה אותי ולא יהיה לו אכפת אם אני שמנה ומכוערת וטיפשה ופתטית ועלובה, וכל מה שיהיה לו חשוב זו העובדה שאני אוהבת אותו בכל כולי. 

(יש לי הרבה יותר מדי אהבה להעניק. אני שונאת את זה ומתביישת בעצמי על היותי נקבה רכרוכית שנכנעת למוסכמות חברתיות)

אני רק טיפה מאוכזבת מעצמי, אבל עוד לא נואשתי מלמצוא פה מישהו, ואני מניחה שזה גרוע יותר מהכל. 

איך את אמורה לדעת שעברת את נקודת האל-חזור? שמרגע זה ואילך כל בחור שיגע בך את תרעדי וכל זין שתראי יגרום לך לבכות?

אני נואשת לחום ואהבה ומפחדת מזה פחד מוות. 

(כן, אני שוב כאן.)

לא אכפת לי אם תרביץ לי ותכאיב לי ותפרוץ את כל הגבולות שלי ולא תשאל אותי אם אפשר ותעביר אותי מיד ליד (מזין לזין?) ותירק עלי ותשפיל אותי ותשאיר אותי רועדת ובודדה

אני רק צריכה חיבוק.