מוזר. עוד יומיים היא כאן, חודש של ניסיון והתנסות, של בחינה ואבחנה, לפני שמחליטים, ולטענתה – לפני שאני מחליטה, היא הרי כבר החליטה – היא הלוא כבר כמעט כאן.
מוזר. כבר מזמן, לפני כחצי שנה, היא מסרה בידי את השליטה בנפשה ובגופה. כבר שוחחנו על הכל, כבר בטחה בי במצבים מרחיקי לכת וקיצוניים בהם העברתי אותה בדמיונה – והיא הלכה בהם ברצון ומרצון, באמון מלא, מתוך ההתמסרות הטוטאלית שהיא מעניקה לי, מהרגע שבו ראתה בי את האלילה של חייה. חקרתי את נפשה, טלטלתי את מחשבותיה בכוונה, כדי להקשות, כדי להקצין, כדי לבחון אותה ואת עמידתה אל מול הקושי. והיא לא נשברה. המשיכה להיות איתנה בעמדתה, חזקה בהתמסרותה, בה היא רואה מתנה שהיא נותנת לי בכל רגע בחייה מכאן ועד שרק ארצה.
מוזר כל כך, עוד לפני שהשפילה את עיניה בפניי, לפני שכרעה על ברכיה, לפני שנישקה את כף רגלי וסגדה לי, כבר התמסרה בכל גופה נפשה ומאודה עבורי. היא רכשה את בגדיה לטעמי, למדה להתאפר, להתלבש ולהלך באופן נשי ומסוגנן, היא כלאה את ייצרה בכלוב הנעול לרצוני, ביתקה את בתולי אחוריה באברי המלאכותי, עינתה את עורה, פטמותיה, אשכיה, בכל דרך שדרשתי, ובכל רמה שנדרשה לה, והודתה לי על כל הנאה שהפקתי מקיומה.
מוזר, אך בשיחותינו כבר הפלגתי אל מעבר לקצה שאי פעם חשבתי שאגיע ועוד קצת, התרגשתי מנכונותה להפליג איתי עד לשם, בלי היסוס ובלי חרטה. וכעת, עוד יומיים, נתחיל הכול מהתחלה. ממבט העיניים, מכריעת הברך, מנשיקת הבהונות, ממילות הסגידה וההתמסרות. מהתחלה.
לפני 17 שנים. 5 באוקטובר 2007 בשעה 6:58
