לפני 18 שנים. 1 בספטמבר 2005 בשעה 8:41
נפגשתי עם חברתי לארוחת צהריים בבית הקפה בו היינו יושבים ביחד כמעט יום יום. כמעט הזמנתי עבורה את הארוחה כרצוני, כפי שנהגתי לעשות איתך, מבלי לשאול להעדפתך. מיד כשהתיישבתי בשולחן הצדדי חשתי בחסרונך. אוף, חם, רטנתי, וזיכרונך מטפס ומכוון את תריסי המזגן לכיווני, צף במוחי.
ללא היסוס הזמנתי את הסלט האהוב עליך, גם הסטתי את החצילים בתחמיץ על מנת שאוכל להתענג עליהם טיפין טיפין, כפי שנהגת אתה. בכל מהלך הארוחה כאילו ישבת איתנו, שותק ברקע משפיל מבט בלתי נראה. כל כך היית מוחשי עד שעמדתי לבקש ממך להביא לי קיסמי שיניים בסיום הארוחה, כפי שנהגתי דרך קבע.
מוזרה משהו העובדה שבזמן קצר כל כך סיגלנו לנו הרגלי בילוי שכעת כשאינך מודגשים כל כך בחסרונם.