דקות לפני טיסה לחופשה משפחתית, מראה בית הנתיבות הציף בי מלוא חופן חוויות ומראות של פגישה ראשונה מדהימה בעוצמתה. כמו כל ימינו יחד, גם הפגישה הראשונה נראתה כמו צפה מתוך אגם המשאלות. הנה אתה ניצב לצד המעבר, כששלט שעליו רשום שמך באותיות קידוש לבנה, מתנוסס בגאווה לפני חזך המתוח כשזר ורדים לבנים שזכרת שאהובים עליי במיוחד מונח לו על זרועותיך, ממתין רק לי, מתעלם מכל הסובבים אותך שודאי תוהים לפשרו של השלט המוזר שבידך. אינך גבוה באופן מיוחד, אך זכרונך כאילו הינך נישא מעל ראשי הקהל נעוץ היטב בזיכרוני. כנראה שהציפייה כמו מתחה את קומתך, או שמא העובדה שזיהיתי אותך במפתיע מיקדה את תשומת ליבי בך עד אשר שאר האדם בקהל כאילו נעלם ואינו.
בוהה בחנויות הפטור מהמכס שסביבי, זוכרת את מסעינו המשותף במסדרונות השונים, מחפשים פינה אינטימית שבה תציג את סט הסטן הוורוד שלבשת לכבודי. ואיך חששת שהזיעה הנספגת בחזייה תבצבץ מבעד לחולצה ותסגיר את סודך.
שותה קפה דקות לפני ההמראה, עוצמת עיניי והנה שוב ידייך מעסות את רגליי בפינת בית הקפה ההומה של בית הנתיבות. מתעלם מנוכחותם של האנשים המשתאים למראה יוצא הדופן. דבר לא מנע ממך לאחוז בקרסוליי ברעד ולכרוע על ברכיך, שם, בינות להמון הסובב, אני ואתה כאילו לבדינו, שנינו.
פוקחת את עיניי, מחייכת. קריאה אחרונה לנוסעים ללונדון. חוזרת למציאות, אך הד העבר מהדהד במוחי. דבר לא ימחה אותו. לא עכשיו, לא לעד, שלי הוא.
לפני 18 שנים. 1 בספטמבר 2005 בשעה 15:46
