עוררת בי את אותה חיה טורפת שמקננת בי. היא אני אבל היא לא. היא חלק ממני אבל גם זה לא. אני משתיקה אותה רוב הזמן, כולאת אותה איפה שהוא בין חזי למפשעתי.
הרבה שנים מחיי שלא הייתי מודעת בכלל לקיומה. משהו באינסטינקטים שלי כנראה הכניס אותה לכלוב הפנימי וכלא אותה.
בצעירותי, לפני שהיתה כלואה בי, היא מילאה אותי. היא ואני היינו אחת. לכאורה היה נראה שהכל תקין, החיים נראו נפלא. מסיבות פרועות, יזיזים וחברים סביבי כל הזמן, החיוך והאור בעיניים שלי פרצו כל מחסום אפשרי של עצב או דילמה או קושי. החיים היו יפים, אך היו ריקים מתוכן, חסרי מטרה או תכלית. והיא, היא נתנה דרור לכל גחמותיה ורצונותיה, ואני אפילו לא הייתי מודעת לשוני שבינה וביני. לא הייתי מודעת לצרכיי שלי מעבר לצרכיה שלה. היא הייתה אני.
ואז הגיע עידן הקרח. החיה שבי נכנסה לתרדמת חורף ממושכת. לא זכור לי שהרדמתי אותה, אבל כנראה שזה מה שקרה. והיא - נכלאה אי שם בנבכי גופי או נשמתי, או שניהם. קפואה. שנים של קיפאון חושים, של מונוטוניות ושל בטחון צפוי, ללא הפתעות, ללא התרגשויות, ללא מאווים. בשנים הללו היא גדלה לה בשקט בתוכי, מבשילה ומתפתחת.
גם כששיניתי את אורח חיי מן הקצה אל הקצה, כשהחיים הפכו למעניינים ומרגשים ועולמי נצבע בצבעים עזים, לא נתתי לה דרור. אז כבר ידעתי על קיומה. הרגשתי את שריטות טפריה בתוכי, נלחמת לצאת לחופשי, משתוקקת לראות אור עולם. מידי פעם נתתי לה צוהר בעיניי. אך לא אפשרתי לה ביטוי מלא. מודעת לעוצמתה, ידעתי שרק עם האדם הנכון היא תבוא לידי ביטוי שלא יהיה הרסני לנו.
ואז הכרתי אותך. למדתי אותך לפני ולפנים, למדתי להעריך את עוצמותיך ואת כניעותך. למדתי לאהוב אותך, לימדתיך לאהוב אותי. והאהבה שלנו הפכה למרכז חיי, למרכז תשוקותיי, לכל עולמי הפנימי.
רק איתך נתתי דרור לחיה שבי. רק לך אפשרתי לראותה. את החיה הפראית שבי, את תשוקותיה המתפרצות בכל עוצמתן, חשתי שיש ביכולתך להכילה, ידעתי שאוכל לשמור עליך מפני הרסנותה.
גם החיה שבך שוחררה באותו זמן, מה שהביא לעוצמות של אקסטזה שמעבר לשליטה. מצב, שעם כל אדם אחר היה מעורר בי פחד משתק. איתך זה הרגיש נכון, ממלא, מספק, שלם.
אלא שהחופש שלה היה קצר והיא הוחזרה אחר כבוד לכלובה. כואבת את כליאתה המחודשת. שורטת בי בטפריה, נלחמת לצאת שוב לחופשי. שבויה. כחיה פצועה, מכאיבה וכואבת. ממתינה לשובך.
לפני 17 שנים. 14 במאי 2006 בשעה 1:22
