כל כך הייתי רוצה שתהיה פה איתי בין העננים, בין שמיים וארץ, בדרך לארץ אחרת, מנותקים מהכבלים שאוחזים בנו מידי פעם ובדיוק בתזמון הכי גרוע. עוצמת עיניי, נסחפת עם קו המחשבה הזה כשקול הסילון גובר על כל צליל מסביב. מחייכת.
הישיבה הממושכת בכסא נותנת אותותיה ורגלי כה זקוקות כעת למגעך המלטף המפנק. חוליות עורפי נוקשות מהשינה החטופה שצנחה עליי מידי פעם במהלך השעות האחרונות.
כל כך רציתי שתבוא להפרד ביודעי שהמסע המשותף הוא רק פנטזיה בלתי מושגת. לבוש כנהג לימוזינה, מברכני לשלום בליקוק כף ידי הימנית, וקידה של כבוד מלכותי. פותח בפני את הדלת, מעמיס את מזדותיי אל תא המטען מתיישב בכיסא הנהג ומסיע אותי למחוז חפצי.
בדרך עוצרים בצידי הדרך, אתה חושף את זקפתך ומאפשר לי לכלוא אותה בחגורה, קולר נאמנות כפויה, גם אם בלתי נחוצה לכלבלב נאמן ומסור שכמוך.
מפתח החגורה מושחל לשרשרת העדינה שלצווארי, ואתה מתפלל בליבך שאשוב בחתיכה אחת במועד הנקוב ....
לוחש לי מילים של געגועים למפרע, מנשק את גופי מכף רגלי ועד שערות ראשי, מרטיב את עורי בלשונך החמימה.
אני עומדת כאן בארץ זרה ממתינה שנהג המונית יסיים להעמיס את חפציי אל תא המטען, ויפתח את דלתי בפניי. נזכרת בשיחתינו החטופה שעות ספורות לפני עזיבתי. היית טרוד בענייני דיומא לוחצים. הבטחת לצלצל שוב להפרד ממני כראוי ושקעת מיד לעבודתך. כל כך נשמעת לחוץ שויתרתי על טקס הפרידה הארוך שאנחנו עורכים בינינו כרגיל, לפני שאנחנו נמוגים חזרה לטרדות היום. השעות נקפו, סיימתי לארוז, יצאתי את ביתי, והנה אני פה – ישובה במונית הצהובה.
כך ללא מילים, ללא מגע, נפרדנו לא נפרדנו.
לפני 19 שנים. 5 באפריל 2005 בשעה 15:31
