לאהוב, לכבד, לציית

על הברכיים של אבאל'ה אמור להיות המקום הכי בטוח בעולם בשבילי, עד שהוא מתחיל לשחק. סטירה ראשונה אני מקבלת בהפתעה. היא כואבת בעיקר מעוצמת ההלם ואני נכנסת לסאב ספייס, מנסה לגונן על עצמי מהבאה אחריה. הסטירה השניה עדיין כואבת, ואחריה מגיע עוד רצף של סטירות שאני לא יודעת מתי ואיך יגמר. כשהוא מפסיק ומרים את ידו ללטף את ראשי אני נרתעת לאחור, מחשש למכה נוספת, על כן אני מקבלת עוד אחת בגלל התזוזה, ועוד אחת על הפחדנות. אבא'לה אוהב אותי אמיצה, אבל אני בכלל לא כזאת. מנסה להיות, ומקבלת עוד סטירות בניסיון לא לחמוק מהן. הוא קורא אותי כמו ספר פתוח, הוא מזיז את היד סתם, לראות איך אגיב ואכן אני נסוגה. אנחנו יכולים לשחק בזה שעה עד שאני מתחרפנת לגמרי ממערבולת חושים של כאב וחוסר ביטחון ורצון להוכיח את עצמי וקרבה. החיבוק שאחרי מפצה על הכל, כשאני עדיין על ברכיו שעונה עליו ומכורבלת בזרועות אדוני.