אני מכורה לסימנים מהסוג שלא עובר.
אקס אבוש השאיר צלקות על החזה וקעקוע משותף.
אקס שולט אכזר השאיר קעקוע, אמר שגם אם אכסה אותו בקאבר תמיד אזכור שהוא היה שם. וצדק.
בחור שהיה סטוץ-סשן השאיר צלקת אפילו בלי לדעת, ואז התאבד. מה אכפת לו, הוא כבר מת.
ביקשתי מדום שהוא אפילו לא הדום שלי רשות לקעקע "כן, דום." על השפה מבפנים. הוא כעס על הבקשה. אפילו שזה קעקוע שנמחק.
ועכשיו אני רוצה לבקש ממך סימן. סימן נוסף. סימן שישאר.
שישאר לי משהו ליום שתלכי.
כי אני לא מאמינה שיש יחסים שלא משאירים חותם.
אולי לא צלקת. אולי לא קעקוע. אולי לא משהו שכולם יכולים לראות.
אבל יש לך השפעה.
על רוחב החיוך, על היציבה, על הניצוץ בעיניים.
על החוויות שיהיו לנו ביחד שאף פעם לא אשכח.
על איך שאני מרגישה מולך.
בסוף גם את תלכי. וזה בסדר, כולם באים, נשארים תקופה קצרה או ארוכה ואז הולכים. אבל החותם שלהם, הוא נשאר.
אם זה בהשפעות הפיזיות, ואם בחוויות שמשנות אותנו.
אף אחד לא באמת הולך.
וגם לך יש השפעה נצחית.
גם אם תשארי ממש לרגע.
אז אפשר סימן?