ניראה שכולם מדברים על הקורונה,
גל ראשון, גל שני, מובטלים, חל"ת, העסקים הקטנים שקורסים, הממשלה, וגנץ
אבל כשמסתכלים על עצמנו, אנחנו האנשים הקטנים, העבודה שלנו, המשפחה שלנו, אז יש איזשהו דיסוננס.
זה קרה לי פעם ראשונה ליפני כמה שבועות כשמישהי אמרה לי שהיא לא רוצה להבדק,
"לא רוצה להבדק?"
"לא רוצה שינדו את הילדים בגן ובבית ספר, מעדיפה להיות בבית בשקט ושלא כל העולם ידע. הרי בעבודה לא יתקרבו אלי גם חודש אחרי שאחלים"
ומה עם כל אלו שאת או הילדים עלולים להדביק שאלתי, "הא נכון, יש בזה משהו, אבל..."
נתקלתי בזה שוב לאחרונה כשמישהו אמר שחשב ללכת להבדק כי היה לו חום אבל אמרו לו שהבדיקה לא בקופת חולים,
"צריך ליסוע רחוק (10 דק' נסיעה) אז לא צריך", ובכלל כבר אין לו חום.....
מעניין, מה אני הייתי עושה לו היו לי תסמינים? לוקח את הסיכון שכל מקום העבודה שלי יכנס לבידוד? (כ 150 איש, שלפחות עם שליש מהם אני במגע יומיומי)
שאף אחד לא יתקרב לילדים שלי? האם הייתי הולך לבידוד אמיתי, בלי לצאת מהבית או להסתובב ליד אנשים למשך שבועיים לפחות?
הקורונה מעמידה בפננו שאלה פילוסופית עמוקה של אני לעומת הכלל,
אז כמו שאומר חיים הכט "מה אתם הייתם עושים?"
