אין תקציב למשרד הרווחה ואני עובדת בעבודה סופר חשובה אבל מקבלת שכר זעום, אז התחלתי עוד עבודה שכוללת המון חברה צעירים שמתעסקים במבוכים ודרקונים, משחקי מחשב, מוזיקה ממש טובה וסדרות מצויירות פסיכודליות, עד כה, אין לי תלונות.
אבל שמישהו יסביר לי בבקשה למה לכולם יש סקס אפיל של מאדר פאקרס ואיך אני אמורה לא לפלרטט בחזרה?
מיאו.
יש לי שבוע הבא יום הולדת, ולמרות הפלייסטיגל שתכננו לי לאורך השבוע אני נוטה בעיקר לחשוב.
אז חשבתי, חשבתי לבד, חשבתי עם חברים, חשבתי עם חברות, חשבתי עם ההורים ואפילו הלכתי למכשפה שתיתן לי עוד קצת חומר למחשבה,
ובסוף, אחרי חשיבה ממושכת הגעתי להחלטה.
החיים שלי זרקו אותי לכל מיני כיוונים ולא תמיד הייתה לי שליטה על הדבר הבא שקורה לי או שבחרתי לא לבחור וזזתי ממקום למקום כמו עלה שנתון לחסדיו של הרוח ורציתי שיהיה לי משהו אחד שהוא שלי, מהתחלה עד הסוף, שאני אתכנן מתי, שאני אבחר עם מי, לפני שהכל הופך להיות לא צפוי שהכל יהיה צפוי, בזמן שלי, בקצב שלי. לעשות משהו ממקום מושכל, שקול, לא מהרגש, לא מהחסך ולא מפחד.
אז תגידו לי מזל טוב, גם ליום ההולדת (למרות שאומרים שזה מזל רע לברך לפני) אבל בעיקר כי בעוד שנה מהיום (פלוס מינוס), בעזרת השם שאוהב אותי, תהיה פה תמונה של בדיקת הריון חיובית.
כי החלטתי שמגיע לי להיות האמא שאני יודעת שאהיה.
לבחור שראה אותי רוכבת (על האופניים) ומתופפת על הכידון וצעק לי ״מי זאת שמתופפת ב7/8?״
רק שתדע שהרטבת לי את התחתונים בלי שלבשתי תחתונים.
איזה שווה אני, אבאלה
אני מרגישה כל מיני תחושות.
למען האמת, אני לא מרגישה כלום, רק צליל מונוטוני של רה דיאז בפיץ׳ גבוה שהולך ומתחזק.
וזה לא הוגן,
זה לא הוגן כי ממש הייתי רוצה להרגיש אהבה ואולי לרגעים זה מרגיש שזה מה שזה אבל זה לא מחזיק, זה לא עמוק, זה לא מתמסר ועוטף,
אז זה נגמר.
כשזה נגמר אין בזה צער, געגוע או כאב רק איזה מין תחושה כזאת של ואקום ומה לעזאזל לא בסדר איתי.
וזה לא כזה עצוב כמו שזה נכתב או נקרא, נראה לי שאני פשוט כל כך עסוקה בלהחלים את הצלקות שלי, לסלוח לעצמי וללמוד לנקות אשמה שאולי אין לי מקום למשהו אחר עכשיו.
וזהו, אין פאנץ׳, רק רה דיאז בפיץ׳ גבוה שלפעמים עושה לי סחרחורת.
סה״כ ביקשתי ממך לזיין אותי עם פלייליסט של מרגי,
זאת סיבה להיפרד ממני?
אני בדרך הביתה ממשמרת לילה.
אני איפשהו בין אפופה מעייפות לעירנית מידי,
באוזניים מרגי מתנגן בווליום גבוה מידי.
מתהלכת ברחוב שלי ועוברת לידי מישהי,
שיער חום בהיר מבריק כשהשמש פוגעת בו מבין העצים.
שמלה של קיץ, משקפיים של פראדה, עקבים ותיק עם חתול.
החתול הסתכל עליי אז חייכתי אליו והיא אומרת לי
״נכון שהוא חתול חמוד?״
בחנתי אותה שוב מלמטה למעלה ועניתי
“That really is a nice pussy”
שאפשר להרגיש את הדופק בלחי מהסטירות, הפרצוף מלא ברוק ודמעות, המבט מלמטה מצטלב עם המבט מלמעלה ופתאום מגיע ליטוף שבסופו העיניים נעצמות והמשקל של הראש עובר אל כף היד.
זה רגע שאני יכולה לחיות בו לנצח.
השנה הזאת הייתה מסע.
היו לי רגעים שחשבתי שאני לא אצליח להחזיק יותר, שכל מה שרציתי זה משהו אחד לברוח אליו רק כדי לא להרגיש הכל בפנים שלי כל הזמן,
זה כמעט קרה.
הרצון לאבד שפיות כמעט גרם לי לאבד הכרה.
את ההכרה שאני חזקה, גם אם אני לבד ועם לב שבור פעמיים,
את ההכרה שהרגע הזה שאני מפנטזת עליו בחיים לא יהיה מה שאני רוצה,
את ההכרה שאני לא מוותרת יותר,
את ההכרה שאני ראויה,
את ההכרה שיש לי רשת ביטחון מדהימה.
אז הרמתי טלפון ובכיתי את נשמתי, אמרתי שאני לא יכולה יותר לבד, שהחושך הזה מבהיל אותי ואני צריכה עזרה להדליק את האור וזה היה קשה, מבהיל ומפחיד להודות שאני חלשה עכשיו, שישגיחו עליי בלילות ויעזרו לי לצאת מהמיטה בימים.
כל כך התרגלתי להיות לבד, לפתור הכל לעצמי, גם אם זה בדרכים הכי עקומות שיש, שמי זוכר בכלל מה זה לבקש עזרה. מי בכלל יודע איך מתחילים לבקש עזרה.
זאת השנה הראשונה מכל הארבע שאני לא במערכת היחסים שהייתה רוב הזמן כל עולמי ותמיד חשבתי שאם הוא לא יהיה בחיים שלי אז אני אגיע לאיזה הבנה שאני לא באמת מכורה, שאין לי דפוס או אובססיה ושהקצנתי את הרגשות שלי כדי להיות כמוהו, אבל האמת היא, שאני לא יודעת איך החיים שלי היו נראים היום, אם בכלל היו לי חיים, אם הוא לא היה מראה לי שיש דרך אחרת,
יש בחירה,
יש ברירה.
כשדיברנו על אהבות חיים חשבתי על זה שאני לא יודעת אם אי פעם אצליח להרגיש בכזאת עוצמה, ביטחון או וודאות שמישהו הוא אהבת חיי כמו במערכת יחסים שהייתה לנו.
כבר דמיינתי טוקסידו 3 חלקים, 2 שמלות כלה (לכל אחת כמובן), ו-1 גור של דרקון עם פפיון.
אבל השיעור שלי עוד לא נגמר, והייתי צריכה להתחיל הכל שוב מהתחלה כדי להבין איך לשבור את המעגל המחורבן הזה שאני חיה שנים על גבי שנים ואולי יום אחד גם אצליח.
עד אז - רק להיום,
ואת מחר נשאיר למחר.
