מילים

הייתה תקופה בחיים שלי שכשהייתי בוכה היו מכינים לי אוכל ומשכיבים אותי לישון. 

ואז הגעתי לגיל 30. 

היתרון בשני בני זוג בשבוע החולף:

-ערימות של יחס

-מלא שוקולד

-סקס בערימות

-תוכניות לשישי עם אחד ולשבת עם אחר

החיסרון בשני בני זוג בשבוע החולף:

-שניהם נדבקו בקורונה

-אין מי שילוש אותי

-גברים עם חום = ״אני גוסס ולא אכפת לך״

-אני לבד בסופ״ש שחיכיתי לבלות איתם

אבל היי, החלפתי לעגיל מטריף ועשיתי קעקוע חדש. 

תחמיאו לי. 

מיד. 

לרגע הוא היה כל כך מציאותי שלא רציתי שייגמר,

רציתי עוד רגע של להסתכל לך בעיניים, עוד רגע של לראות אותך צוחקת ואולי גם קצת רציתי להרגיש שאת שלי רק לרגע.

היית הראשונה שלי בחיים שלא נותרו לי יותר מידי דברים ראשונים ואני לומדת שלמרות שזה בסדר לתת ללב שלי לכאוב, זה בסדר  שאני עוד חולמת, רוצה, אוהבת ומתגעגעת כי לא פשוט להיכנס ללב שלי ועוד יותר לא פשוט לצאת ממנו. 

זה לא סותר את זה שיש לי חיים שלמים ואחרים בחוץ, אני לומדת לתמרן בין השניים ולהבין שאני לא צריכה לאטום את הלב שלי לגמרי, רק ללמוד לשמור עליו יותר. 

אבל אם יכולתי, הייתי נותנת לכם לשבור לי את הלב עוד מיליון פעם. כי אתם שווים כל רגע. 

אני. 

אבל זה שאין טעמי על המדפים כבר חודש זאת התעללות לא מוצדקת!!!!

יש יקום שלם שמתקיים ביני לבינך

ואין שום גשר בעולם שיכול לחבר בין התהום הזאת בנינו.

כל כך קשה לי לתת ללב שלי להיות עצוב וכואב ולרגעים זה יותר מידי מלהכיל והכל נשפך ממני החוצה.

אני עייפה.

עייפה מההשוואות, עייפה מרגשות, עייפה מחלומות שאני מפחדת להגשים, עייפה מצפייה, עייפה מאכזבות, עייפה מלהתיש את עצמי ב20 שעות עבודה ביום רק כדי לא לתת למוח שלי להיזכר, לנתח, לחשוב מה הייתי יכולה לעשות אחרת.

הדבר שאני הכי רוצה זה מישהו להניח עליו את הראש, שילטף לי את הראש, אולי ייתן לי נשיקה על המצח, שייתן לדופק הגבוה שלי להסתנכרן עם הקצב הרגוע של הלב שלו ואחרי שכל זה יקרה, שייקח ממני שליטה, שלא ישאיר בי מגננה אחת תוך כדי שהוא מוריד אותי על הברכיים.

שיכאיב לי עד שאבכה, עד שהכל בי יתפרק

ולרגע,

הכל יהיה שקט.

כשנפרדנו הייתי בטוחה בהרבה דברים.

הייתי בטוחה שאני אמות. שאיזה התקף חרדה ישאב את שמחת החיים שלי עד לנשיקת המוות, כמו הסוהרסנים מהארי פוטר, ובכיתי כל כך הרבה כי ידעתי שלא תקרא לי יותר כונפה בכל פעם שאספר למה קעקעתי 'אקספקטו פטרונום' על הצלעות שלי עם הלוויתן שאת אמרת שאת אוהבת יותר מהשני.

הייתי בטוחה שאחזור להשתמש. שזה עניין של זמן עד שאמצא את עצמי שואפת שאכטה, נחנקת ומורידה אותה עם בירה. הייתי בטוחה שאני אשב עם כוס יין ביד ואזכר באיך תמיד היית צוחק שהיא משחקת אותה שותה למרות שהיא כבר בכוס השלישית.

הייתי בטוחה שהלב שלי יתכווץ בחזרה להיות קטן קטן כמו שהיה לפני כל כך הרבה שנים שפגשתי אותך עם שלווה מעוררת קנאה או ביום שראיתי אותך עם האיליינר הקטן שאף פעם לא הצלחתי לעשות ושיחקת אותה ביישנית עד שנכנסנו לאוטו וליאור נרקיס שר בווליום מוגזם. כי איך לב יכול להישאר כל כך גדול אחרי ששואבים ממנו את כל האוויר? 

הייתי בטוחה שאהיה אבודה, שלא אצא מהמיטה ואוכל את עצמי לדעת בהתקפי בולמוס שלא עוצרים ואשנא את עצמי שוב אחר כך ולא יהיה מי שיחבק אותי ויגיד שאני הכי יפה בעולם.

הייתי בטוחה שאני לא ארצה להרגיש יותר, שייקח לי שנים להכניס מישהו לחיים שלי ושבטח אזדיין עם חצי מדינה עד שמשהו בי יירגע או סתם יתרגל למצב שאני לא ארגיש את המגע שלכם יותר.

אף אחד מהדברים האלו לא קרה.

בכיתי את נשמתי, כעסתי, רציתי להילחם, לא רציתי לשחרר, רציתי שילחמו עליי, רציתי להיות מאושרת ביחד ולא להתחיל הכל מהתחלה, אבל עשיתי את זה.

התחלתי מחדש, עשיתי דברים אחרת. יש עוד מה לתקן, עוד קצה אחד או שניים לסגור אבל נלחמתי בכל האינסטינקטים הנוראיים שלי ונתתי לחיים האלה הזדמנות אמיתית. איחלתי אושר מכל הלב שלי, שמחתי מכל הלב שלי על זה שטוב גם בלעדיי וקיבלתי בחזרה אושר גדול. 

אני יודעת שאני חזקה יותר, טובה יותר ואמיצה יותר ממה שהייתי בכל ימי חיי.

יש לי סף כאב גבוה.

בעצם זה תלוי בתדירות שבה אני חוטפת,

אולי בגלל זה סף הכאב הרגשי שלי הוא כמעט אינסוף.

שבוע שעבר נפלה לי איזה תובנה על זה שהחיים לימדו אותי, מגיל צעיר מידי, שבשביל לזכות באהבה, בהערכה ובמוגנות אני חייבת לתת מעצמי, אולי נכון יותר לומר, לתת את עצמי.

אני בלופ אינסופי של לרצות שכולם יהיו מרוצים ואכזבה בלתי נגמרת מעצמי כשאני לא מצליחה לרצות את כולם, כי ה-אני הפנימי שלי הוא כל כך עקשן שהוא לא יודע להתחפש למשהו אחר.

אני מי שאני וזהו, מה שרואים זה מה שמקבלים, ערימת תלתלים מבולגנת ורעשנית, משני הצדדים של הקשת, כי טירוף בא בכל מיני צורות.

ותסלחו לי על השחצנות אבל

כשאני מבשלת כל המטבח מבולגן אבל האוכל טעים שבא למות.

כשאני עוברת דירה הכל בבלגן, אין סדר וחוקיות לכלום והכל נכנס רק לאיפה שיש מקום אבל אחר כך יש 4 קירות שאפשר לקרוא להם בית.

כשאני נכנסת לחדר משהו באווירה משתנה, אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלי, ולא רק בגלל שאני שמנמנה.

כשאני מזדיינת הסדינים כנראה יצאו מהמקום, השיער שלי יתפזר לכל עבר, גם אם אאסוף אותו, וכנראה שאצחקק ואשבור דמות יותר מפעם אחת אבל זה תמיד ייגמר ב"את הסקס הכי טוב שהיה לי".

ורק כשאני אוהבת, אני מתכווצת חזק חזק בפינה, מצטמצמת ומקטינה את הקיום שלי עד שהוא כמעט נעלם ומחכה.

מחכה שסדר העדיפויות ישתנה, מחכה שיגידו לי שקשה איתי, קשה לחיות איתי, קשה להבין אותי, קשה להכיל את כמות תשומת הלב שאני דורשת, שיש יותר מידי פערים, שיש יותר מידי אי הבנות, שאני לא מספיק מנסה/מבינה/מקבלת/משתדלת.

אז אני מנסה, מקבלת, משתדלת ובעיקר מרצה,

אבל ה-אני שלי חזק יותר מהכל, והוא לא אוהב להיות משהו שהוא לא, אז אני חוזרת לזה

שאני לא מספיק.

ואולי אף פעם לא אהיה, ואולי על הזין שלי ואני בכלל יותר מידי.

יותר מידי טובה, יותר מידי שותקת, יותר מידי מפחדת שישבר לי הלב עד שאני, בשתי הידיים שלי, רומסת אותי ומחפשת כל כך חזק את מי להאשים, אבל אין לי, כי זה הכל אני לעצמי.

וכך, חבטה אחרי חבטה הלב שלי מתקשח, סף הכאב שלי גדל וגם התהום הזאת באמצע של הבטן שלי.

שמחים לראות שהתלבשת מגונדר, אפילו השקעת באיפור ואיילינר שווה בשתי העיניים.

תנשמי לתוך הפרפרים בבטן, את יודעת שזאת לא באמת התרגשות, סתם ההייפ של הריגוש.

הוא צייד, את הטרף (לפחות ככה הוא חושב), תני לו להרגיש זכר אלפא ומחר תחפשי את השם שלו באיזה אפליקציה לזיהוי מספרים כשהוא ישלח לך ''נהנתי איתך ממש אתמול, הייתי שמח אם ניפגש שוב''. תגלגלי עיניים ותתעלמי, יום יומיים הוא יעבור הלאה ממך.

באמצע כל הכאוס תפגשי את זה יזיז לך משהו בבטן, משהו אמיתי כזה, נקרא לו ''הנבחר''.

''הנבחר'' יתעניין בך, יעניין אותך, הוא חכם, מצחיק, כובש, עמוק, סרקסטי, מיני, גבוה, עם עיניים טובות, סיפור חיים מורכב ולב קשה מאוד לפיצוח. 

זוכרת שאמרנו שאנחנו שמחים שהתגנדרת? 

אז הוא יחשוב שאת האישה הכי יפה ביקום כשאת עם שיער אסוף, משקפיים ו-וואנזי של שועל שהזנב שלו מתנדנד מצד לצד כשאת מערבבת את האוכל שהוא אוהב. 

את קטנני, אלמה, ארנבת - תלוי ב''נבחר'', את משהו שהוא לא ראה כמותו עד שפגש בך, פתחת לו ערוצים בלב, גרמת לו להיפתח, לבטוח, להאמין, הוא מספר לך דברים שלא סיפר לאיש, את החברה הכי טובה שלו, הנשמה הכי טובה שהוא פגש והוא מאחל לעצמו מישהי כמוך - אבל לא את. 

זאת אף פעם לא את.

אז ברוכה הבאה ללופ,

בזמן שכל מי שנמצא מחוץ ללופ ממשיך את חייו מהנקודה בה הפסקת להתקיים,

פה עושים את הכל מהתחלה, תמיד.

תנגבי דמעות, תבלעי את האגו וגם את הנוגדי חרדה, תתגנדרי, תשקיעי באיילינר וצאי למצוא את ''הנבחר'' הבא. 

ותעשי לעצמך טובה, אל תבטיחי לעצמך שהפעם לא תתאהבי, אל תצפי לכלום ושלא תעזי לשכוח שאת תמיד ''כמעט''.