אהובי הוא גיבור ישראל שחי בשטח ונלחם בחיות,
ובכל יום אני מתפללת שלא יהיה מותר לפרסום.
אהובתי גיבורת על כי היא בונה נפשות,
אני מעריצה את איך שהיא מלמדת את הנערות שזה בסדר ליפול ואז לקום.
אהובי אוהב להתקשר רק לרגע, לומר שהכל בסדר, שהוא אוכל קצת, ישן עוד פחות אבל בעיקר מתגעגע.
אהובתי אוהבת להביך אותי במשמרת וללטף אותי בישיבות צוות, מתחת לשולחן, בלי שאף אחד יודע.
אהובתי צוחקת כשאני אוהבת אותה במרוקאית ונוזפת בה ברוסית.
אהובי אוהב שאני אוהבת אותו בכל מיני שפות, במיוחד בזאת שהיא לא מילולית.
אהובתי לא אוהבת כשאהובי יוצא ממילואים
כי זה אומר שאני שלו בלילות ושלה בימים.
אהובי לא מבין שאפשר לאהוב יותר ממישהו אחד
אבל נראה לי שזה רק בגלל שאני לא שלו בלבד.
אהובי אוהב אותי עם הידיים,
אהובתי עם השפתיים,
ועם שניהם מספיק לי רק מבט אחד בעיניים
כדי לדעת ששניהם לא ממש אוהבים
את זה שהלב שלי חצוי לשניים.
הם שניהם רוצים אותי רק לעצמם,
אבל אני בקושי של עצמי.
שניהם מפחדים בדיוק כמוני
לומר שאני שלהם או שהם שלי.
הלב שלי טיפש כשהוא אוהב
הוא מסמיק, פועם מהר ועיוור
ובכלל לא רציתי שוב להתאהב
אבל הוא כזה גבר והיא כזאת יפה
שלא הצלחתי להתאפק יותר.
