מזבח

בשתי תמונות:

הזכירה לי שיר שמשום מה הרעיון שלו צובט אותי במשך שנים כבר.

האיילה, האישה המחוזרת בשיר, עונדת ענק יהלומים שכתוב בו- שייכת לקיסר. ואף על פי שנראית תמימה, היא בעצם פראית.

תמיד זה נתפס לי כחלק טבעי מיחסי שליטה- להיות חיית פרא, מבויתת למישהו עם עצמה. והקולר? הקולר אמור להיות תכשיט גם.

Whoso list to hunt, I know where is an hind,

But as for me, hélas, I may no more.

The vain travail hath wearied me so sore,

I am of them that farthest cometh behind.

Yet may I by no means my wearied mind

Draw from the deer, but as she fleeth afore

Fainting I follow. I leave off therefore,

Sithens in a net I seek to hold the wind.

Who list her hunt, I put him out of doubt,

As well as I may spend his time in vain.

And graven with diamonds in letters plain

There is written, her fair neck round about:

Noli me tangere, for Caesar's I am,

And wild for to hold, though I seem tame.

בחלום הזה עברתי בין דמות לדמות, ואפילו אני לא ידעתי את כל הסיפור, עד שלא החליט התת-מודע שלי לחשוף בפני שאני חייזר.

זה מתחיל במישהי שחיה לבדה, הבן שלה לא נמצא איתה ולא ברור למה. היא נראית מודאגת וטרודה מאוד, והשכנים מגיעים אליה כדי לבדוק מה שלומה. באחת הפעמים מגיעה שכנה, שזו בעצם אני, ורואה שהבית במצב מוזר כזה, משהו מרגיש לא נכון. הבית נראה ריק מאדם, ואז השכנה המוזרה מופיעה ומתרגזת עלי שאני מחטטת. אני מסבירה לה שבאתי לעזור ולבדוק מה קורה, ואיך שני יוצאת אני הופכת לשכנה המוזרה שהופכת את הבית בהתקף זעם. מיד לאחר מכן אני יוצאת מהבית ונכנסת למונית עם שכנתי הנורמלית, ומתנצלת על התקף הזעם ועל הבית המוזר וההתנהגות המוזרה. באותה נשימה, גם, היד שלי הופכת לזרוע של תמנון ואני שולפת את אחד הלבבות שלי ושמה אותו בחזה של השכנה. בהתחלה היא מאוד נבהלת, אך כשהלב נבלע פנימה בנחת היא נרגעת. עכשיו גם היא חייזרית-תמנון.

זה ממשיך לבן שלי, שנמצא באמצע שירות צבאי באיזה מוצב מרוחק. יש חייל אחר שמתעמר בו, ומרגיש שמשהו לא בסדר. ולמרות שאני חייל מצטיין, אני נתקל בבריונות של חיילים אחרים. בסופו של דבר אנחנו חוזרים מאיזו נסיעה ואני מתחיל להקיא כי אני מוכרח לאכול חלבונים כלשהם. החייל-המתעמר מגיע עם איזו מנת חלבון בצורה של יוגורט ומכריח אותי לספר מה הסוד שאני מסתיר. אני מסרב בתוקף ומגיע למיטת בית חולים, כשיש לידי מישהי (עכשיו אני הופכת אליה). היא מסבירה לבריון שהחייל-חייזר חייב לאכול, ומבקשת שיעשה את זה בשבילה כי הוא מאוהב בה. אני מראה לו שגם אני חייזרית-תמנון ומעניקה לו את אחד הלבבות שלי.

אז מתברר שגם בנות הזוג של החיילים הן חייזריות-תמנון, למרות שהחייל-המתעמר לא ידע. 

חייזרי-התמנון הם לא רעים, לא מנסים להשתלט על העולם, אבל יש משהו שברגע שמישהו הופך לחייזר תמנון, החלק של הזעם אצלו מתעצם לזעם בלתי-נשלט.

בקיצור, הנה עוד חלום לאוסף.

איזה אובר-דרמטיות. הכל מרגיש לי שביר. אני מנסה לדמיין... עולה לי כף יד עצומה, עשוייה זכוכית דקיקה, גרומה כמו רגלי עכביש, מחזיקה אותי באוויר. הכל מאוד שביר, גם אני, גם יד-עכביש. הכל מחכה להתנפץ שוב.

ככה אני מוצאת את עצמי חסרת-תנועה.

זה כמעט בדס"מי, הסספנשן הזה. חבל שזה לא בטוח, שפוי או בהסכמה.

And the only thing most people will be fucking is stupid

היום בפעם הראשונה היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי בלי שאמרתי זאת קודם.

אני ממש אוהבת להיות אמא שלה. 

:)

מי שיודע יודע (וגם יודע למי לפנות לשאלות)